מאמה גואנגה חוגגת

מגיעה אנדי מייבבת לנייג'ל ושופכת את ייאושה בפניו כמה מירנדה האכזרית לא מעריכה את מאמציה ועבודתה הטובה. אנדי כמובן מצפה מנייג'ל שינחם אותה או לכל הפחות יהיה לצידה ויבין אותה, אך במקום זאת הוא אומר לה אוי אוי אוי… ממש מסכנונת… את רק מתבכיינת. לא יודעת מי מכיר את הקטע הזה מהסרט השטן לובשת פרדה, לי הוא ממש מזכיר אותנו האנושות, שמתלוננת, מייבבת ולא מרוצה מהקלפים שקיבלה משמיים. 

אנחנו חיים במערכת גלובלית אינטגרלית שאותה מנהל הטבע או אלוהים ללא שום רגשות או התחשבות כלשהי בכל החיים על פני היקום כולו. לטבע יש תכנית והתכנית לא עוצרת מאיזו סיבה שהיא ולא חשוב מה תהיה. עד היום האנושות התפתחה וכבשה כל יעד, הכשרה ומיומנות בכל ענפי המדע, האמנות ובכלל בכל דבר אפשרי. הגענו לסוג של רוויה. מקסימום יכולת פיתוח והכלה של כל הידע שאספנו במרוצת האבולוציה. נראה שאנו עומדים בפני שינוי מאד מהותי בחיינו כפי שאנו מכירים. מכל מקום אנו שומעים אנשים מתלוננים על הא ועל דא, מייבבים ומתבכיינים ממש כמו בסרט, ומה אומר לה נייג'ל? היא סה"כ עושה את העבודה שלה… 

כך גם הטבע – עושה את העבודה שלו, עושה מה שצריך עדי לקדם אותנו המעלה סולם האבולוציה  ואנחנו במקום לשתף פעולה (כי אנחנו הרי יותר חכמים מהטבע…) מנסים לכופף את הטבע לפי השכל הקטן שלנו. אנו בני האדם נבראנו כפי שכתוב בכתבים הקדושים שלנו כיצר הרע, כן, כן, אנו יצר רע. אין בנו שום דבר טוב, כל הפעולות שכביכול אנו עושים למען אחרים שלא יטעו אתכם, אנו עושים למען עצמנו שיהיה לנו יותר טוב ונוח, לא נזיז אצבע אם לא נרוויח מכך. גם אימא עושה לבנה כאילו לטובתו היא אבל קיבלה מהטבע את הרצון והיכולת להעניק לו שכמובן גם מסב לה המון עונג. 

התפתחותנו הגיעה לשיאה ומכאן נותר רק לעבור לשלב הבא בהתפתחותנו. השלב הבא הוא לא פחות ממהפכה בתפיסת המציאות שבה אנו חיים להתפתחות רוחנית אחרי שסיימנו התפתחות חומרית. לא פלא שהאנושות נמצאת במבוכה ובהרגשת חוסר אונים בתקופה זו, כי זה שלב לא ידוע ולא מוכר לאף אחד, חוץ ממקובלים שבמשך אלפי שנים כותבים לנו ממש הוראות הפעלה והדרכה איך הטבע פועל, מה מטרתו ומה תפקידנו במערכת עצמה. יבוא יום וכתבים אלו יהיו מוכרים לכל אחד ואחת כמו שכתוב "וידעו אותי כולם מקטנם ועד גדולם".

ההורים שלי לא מבינים אותי. גם המורים אף פעם לא הבינו. אני אדם חרד. שתקן כזה, נראה זועף תמיד, קשוח. זו לא הקשיחות שסוגרת אותי, זו החרדה. אני לא יודע אם אפשר להגדיר את זה כהתקפים, למרות שיש כאלו מדי פעם, אבל התחושה קיימת כל הזמן. פחד מתפרץ כזה, קיומי. לא יכול לסבול לחיות ככה. ההורים חשבו שמדובר בהפרעות קשב וניסו ריטלין. זה היה איום ונורא. הגוף שלי התמוטט מהריטלין, הנוירולוג הסביר שלא כל אחד מתאים לריטלין. ההורים נבהלו והניחו לי לנפשי. לא נלחמו כבר על ציונים ובעצם, על כלום. רק תחיה ואל תהיה עצוב, כועס, מודאג. לא יכול, זה לא בשליטה שלי. 

מעט החברים שלי ששרדו את הזעם נשארו איתי קצת מעבר לימי התיכון הממש לא עליזים שעברתי ומשם התפצלנו ליחידות צבאיות שונות. הקשרים הלכו ונותקו וחרדות חדשות, צבאיות, השתלטו על חיי. הפחד ממשפטים על גבי משפטים, הקורים משום סיבה, מערערים את נשמתי. אני לא יכול יותר. רוצה לברוח, רוצה למות. כבר הרבה זמן שאני משתעשע עם המחשבה הזו, של המוות, אבל טוב לי מכדי שאוותר, החיים דבש בסך הכל, רק עם המון עוקץ. 

מרגיש צורך לשתף בדבר היחיד שנותן לי שקט נפשי. קוראים לזה מריחואנה, לא רפואית. גיליתי אותה כבר לפני שנים וזה קרש ההצלה שלי. אני לא מעוניין בחומרים הכימיים שמספקת הרפואה הקונבנציונלית, מפחד מהנזק. נשמע מצחיק אבל דווקא המריחואנה פחות מזיקה לדעתם של רבים, ואחרי שקראתי, החכמתי וכפי שהודיתי, גם ניסיתי, זו האלטרנטיבה היחידה עבורי ועבור רבים כמוני. מורה בתיכון תפס אותי פעם והיו צעקות, ומנהל, והורים, ומה לא. הצמידו לי השגחה ואיום על פתיחת תיק. הדבר היחיד שהמקרה לימד אותי, זה להסתתר טוב יותר, כי מי שלא טעם את הטעם המר של חרדה, לא יכול להבין את האיום הממשי שיש בה. החיים האמיתיים מחכים לי באופק, לימודים, עבודה, הישגים, זוגיות. לא יודע איך אצלח את כל זה. 

לא נעים להודות אל מול כל הזועקים עקב הכלכלה הקורסת, אל מול החולים המתקשים להתאושש, כל המשפחות שכבר לא מסוגלות להיות יחד באותו בית, אחוזי הגירושין הנוסקים, אחוזי המתאבדים המרקיעים שחקים, הילדים המשועממים בבית כשלצידם הורים שלא יודעים איך להעסיק אותם, בעלי עסקים קטנים וגדולים שפושטים רגל, הקשישים שנשארים לבדם בערב החג כמו גם בכל שאר ימות השנה, אבל אישית הסגר מתאים לי מאוד.

מה לעשות, בטבע שלי אני אישה שאוהבת להיות בבית, עקרת בית, שמחה בכל שנייה לבלות עם הילדים שלי וגם ככה לא חושבת שמערכת החינוך כמו שהיא היום באמת מחנכת או מעניקה ערכים חשובים לחיים. שמחה בכל רגע שהבעל בבית כי הוא העוגן שלי ואהבת חיי ובקושי יוצא לי לראות אותו בשגרה שנדמה לי שהשתנתה לכולנו לנצח. חוץ מזה, לא נאלצת להשתתף באירועי החג המשפחתיים שתמיד מייגעים אותי.

כן, זה נשמע נורא להודות שטוב לי כשלרוב הסובבים אותי רע. אבל לא יכולה לשקר לעצמי, זו האמת. עוד אמת היא, שרוב החיים הרגשתי שונה ומשונה, נמנעת מיציאות מיותרות מהבית, סובלת באירועים חברתיים ומשפחתיים, עקרת בית שכולם היו אומרים לה שהיא פוטנציאל מבוזבז. כאילו שלגדל ילדים בריאים בנפשם הוא משהו פחות ערך יחסית לקריירה מפוארת. עכשיו, הכל מתהפך וכולם נאלצים להתנהג כמו שהתנהגתי כל חיי.

הטבע, בין אם משהו מוצא חן בעינינו ובין אם לאו, אין לכך שום משמעות בעיניו. כוח הטבע, זה שדואג לאיזון שיישמר ללא רגשות ושכל אנושיים, הכוח הזה הביא אותנו למצב שבחגים אנחנו שוב מבודדים זה מזה. נראה שהאיזון שהופר במשך שנים רבות נותן אותותיו ולא מאפשר לנו להמשיך באותו כיוון.

משמעות החגים היא הרי חיבור בינינו, חשבון נפש אמיתי, קרבה לבבית, "ואהבת לרעך", "אוהבי ה' שנאו רע". ומהו אותו רע? ההפך מאהבה, הרצון לשרת אך ורק את הצרכים של עצמי מעל להכל, מעל לכולם, זה השונא האמיתי. בהרגשתי הפכנו ל"אדם לאדם זאב", זו הרוח שנושבת כשאני יוצאת החוצה ובכל מקום כמעט. נדמה שכוח הטבע מראה לנו שאם אנחנו לא מסוגלים להיות ביחד באהבה נאלץ לבלות את החגים בנפרד ולחשוב איך נוכל להתקרב בלבבות שלנו, להתקרב באמת.

הרע האגואיסטי שבי מאוד מרוצה להיות לבד בחגים, רק עם המשפחה הגרעינית. אני מקווה מאוד שבזמן הזה של חשבון נפש אמיתי לקראת השנה החדשה, הדבר היחיד שארצה הוא לאהוב ולהיות אכפתית – אבל לא רק לצרכים של עצמי. מאחלת שכולנו נפתח את הלבבות ונהיה טובים אחד לשני, אכפתיים, לא רק בעתות מצוקה אלא תמיד.

מאז ומתמיד הייתי ביחסים עם בוראי, מערכת יחסים שהתפתחה מהכחשה מוחלטת בדבר קיומו עד להמצאות עמו בכל רגע ורגע. במהלך השנים עברתי לפחות 50 גוונים בקשרים שלי עם אלוהים, ובכל שנה ביום הכיפורים הרגשתי את גוון הקשר בצורה החזקה והברורה ביותר.

גדלתי בידיעה שליהודים אין אלוהים, כי אם הוא היה קיים לא הייתה מתרחשת השואה. בהיותי בסביבות גיל חמש, ביום הכיפורים כשחזרתי הביתה מטיול קצר באופניים סביב השכונה עם אבי, בדקתי לראשונה אם הוא קיים. שחרצתי לעברו לשון, הוא לא הגיב על כך, קיללתי אותו בקללה הכי נוראית שהכרתי אז – "מטומטם". גם לכך לא הייתה תגובה. זו הייתה בשבילי הוכחה שאלוהים אכן לא קיים. לא עבר זמן רב וקרה משהו נפלא ואז תמהתי איך יתכן שזכיתי להטבה אחרי שחרצתי לשון וגם קיללתי בקללה איומה. רק כשבגרתי הבנתי שכילדה כן חשבתי שהוא קיים. אחרת, איך חשבתי על מתנה ממנו אלי?

בתקופת בית הספר היסודי, בלימודי התורה גיליתי אלוהים רע, כזה מעניש, כזה המעמיד במבחן, כזה קנאי והתחלתי לפתח כלפיו פחד. לא כזה שהולך איתי ביום יום. כזה שמידי פעם צץ, אך ביום הכיפורים מתחזק ולא מרפה.

בתקופת התיכון הוא דווקא התחבב עלי. ההרגשה שאני שייכת לעם נבחר, שבנו הוא בחר לעם סגולה, ממלכת כהנים דווקא מצאה חן בעיניי. תפסתי אותו כאב שיש לו ילדים רבים ואותנו, את היהודים, הוא אוהב מכולם, וכך גם חזר להתחבב עליי יום הכיפורים.

בגיל צבא התחלתי להתכחש לו מחדש. נוצר במוחי כזה קשר של דתיים = דת = אלוהים וממש לא אהבתי את הכפייה הדתית. שנים רבות בכל שיח שנוצר הדגשתי ביהירות שאין אלוהים והכל בעולם הוא מקריות. כשתינוקי שכב בבית חולים והרופא אמר לי: "עכשיו תתפללי לאלוהים ולרופאים" אני השבתי לו בכעס: "רק לרופאים" איך שהמשפט יצא מפי הייתה בי חרטה. אם הייתי יכולה הייתי נותנת כל מה שאפשר להשיב את המשפט. כשהילד נפטר התהלכתי באשמה על יהירותי וטיפשותי כאחת וזה היה טריגר לחדש את קשריי עם אלוהיי.

עברו שנים והצטרפתי לסביבה שהחשבתי אותה לרוחנית. התחלתי תהליך של השלמה עם אלוהים, והיה זה יום הכיפורים בו סלחתי לו על העבר. רציתי להאמין בו, לאהוב אותו, ביקשתי ממנו שוב ושוב דברים בשביל אחרים, משום מה אף פעם לא בשביל עצמי.

ואז גיליתי את חכמת הקבלה ויחד עם חבריי התחלתי לבנות אותו בקרבי. ומאז הוא נוכח כחוק טבע מופלא המנהל פה את כל מה שקיים בצורה הכי טובה שאפשר, ואני כאחת מברואיו צריכה להכיר בגדלותו ועם חבריי להשתוות אליו. מאז הוא נוכח בכל רגע בחיי ולא רק ביום הכיפורים.

ביום הכיפורים כשהייתי קטנה, יום בו אין טלוויזיה ודי משעמם, ישבתי על המיטה בחדרי וקראתי סיפור על ילדה שבתוך ליבה היה אור. הלב שלה היה מלא קסם וכל פלאי העולם התחבאו בתוכו. אני זוכרת שקראתי את הסיפור ורעדתי כולי כי הרגשתי שבלב שלי גם יש משהו. משהו שרוצה יופי וטוהר והוא כואב כל כך. ממש כאב פיזי שהיה מקפל אותי לחצי והייתי עוצמת עיניים ומנסה לברוח, מנסה לחלום. 

אגלה לכם סוד – אני חושבת שבתוך אנשים יש פיסה של אלוהים. אני לא יודעת מי זה אלוהים ומה הוא בדיוק אבל בתוך תוכי יש קריאה בילט-אין למשהו גבוה וטהור. לפעמים היא מנמנמת ולפעמים היא פועמת בתוכי, בוערת כמו אש. לא נותנת לי לישון ולא נותנת לי לחיות בשקט, להיסחף כמו כולם, בזרמי החיים.

שמתי לב עם השנים שהיא כבר לא בוערת בפליאה ובציפייה כמו פעם, אלא לפעמים  מבזיקה בכאב וחוזרת למחבואה בתוך הלב שהתכסה בכל כך הרבה שכבות, מובסת ועצובה. לעתים אני תוהה – מה היא רוצה, הפלא בתוך הלב שלי? למה בכלל את איתי אם החיים נראים כאלה. אם אין שום סיכוי למשהו גדול או אפילו לאושר בינוני. 

עברו הרבה שנים מאז אותו יום הכיפורים שהייתי ילדה, אך דווקא ביום הכיפורים האחרון, יום בו יש יותר זמן לחשוב, נזכרתי בו בזמן ששקעתי בכורסא במחשבות, כאלו שהשאירו בי תחושה כל כך חזקה עד שמיד בצאת יום הכיפורים רצתי למחשב והעליתי אותן על כתב, זאת עוד אפילו לפני ששברתי את הצום עם כוס תה ופרוסת עוגה כהרגלי לפני ארוחת סוף הצום.

בתוך האנשים יש פיסה שהיא לא מכאן. לא מהבלגן, מהשגרה, הבירוקרטיה, הסידורים האינסופיים. נקודה קטנה של אור שמחזיקה אותנו בחיים. אני חושבת היא רוצה לאהוב ולהיות חופשית. פעם חשבתי שחופש משמעו לעשות כל מה שאני רוצה ושלאהוב זה מחוות גדולות או שכרון חושים. היום אני כבר לא כל כך בטוחה. נהנתנות מצידי רק מגבירה את הדיסוננס הפנימי. ואהבה? הלוואי. בעיקר הורמונים חולפים. 

אני חושבת שהנקודה הקטנה רוצה קשר אמיתי עם אנשים אחרים. היא רוצה חופש מהאגו שבו היא טובעת. ממשחקי הכבוד, השליטה והמאבקים האינסופיים. האלוהים שבי רוצה שאני אהיה אדם!! שאהיה אנושית ולא רק בעל חיים ששורד בג'ונגל. 

האמת היא, שהעולם לא היה יפה יותר בעבר, אלא אני זו שהייתי שונה, טהורה בלב. היום הלב שלי מצולק ועייף אבל לפעמים נדמה לי שדווקא בגלל זה, נקודת האור שבתוכו ממשהו מריר-מתוק הפכה לקרן לייזר ממוקדת וחדה! לפעמים אני מרגישה מה היא אומרת, את קריאתה – "לב טהור ברא לי ה' ורוח נכון חדש בקרבי".

ודווקא היום, ביום הכיפורים, אני רוצה להצטרף לתפילתה – תציל אותנו מעצמנו. תאיר את לבבנו ולמד אותנו לאהוב. האלוהים שבי מבקש שאהיה טובה אל אנשים אחרים, אל כל הבריאה ואני מסכימה. זוהי תוכנית יפה אלוהים יקר, בבקשה תעזור לנו לממש אותה בשמחה ובאהבה. אני חושבת, שמה שהיא רוצה, הפיסה שלי,  הוא להתאחד עם הפיסה שבלב של כל אחד ואחת מכם. תצטרפו אליי לבקשה?

היום הקדוש מכל, שקט ברחובות, בתי הכנסת הומים אדם, מתפללים עטופים בטליתות, צעירים
מתגודדים בקרנות הרחובות. ילדים משחקים תופסת בחצרות בתי הכנסת, מידי פעם נכנסים אל
אבא שבעזרת גברים אל אמא שבעזרת נשים. נשים, גברים וילדים כולם לבושים בלבן, נעלי בד
לרגליהם. לפתע אזעקה מפלחת את הדומיה. מאז שנת 1967 מלחמת ששת הימים אזעקה לא
נשמעה. מאז חלפו 6 שנים אנחנו ביום כיפור שנת 1973, האוזן לא רגילה לשמוע מן כזו אזעקה וגם
על פניו אין שום סיבה. המתפללים סבורים שטעות, מתלחשים, כזו טעות ביום הקדוש – הכיצד? אז
במלחמת ששת הימים המתח היה באוויר וכשפרצה המלחמה האזעקה לא הייתה הפתעה. עתה
התדהמה גדולה.
יום השבתון הקדוש מכל נשבר, מהרדיו והטלוויזיה מתחילות להגיע ידיעות קשות. בצפון כוחות
סוריים עושים את דרכם לרמה, בדרום כוחות מצריים צולחים את התעלה, צופני סיסמאות מושמעים
בזה אחר זה ברדיו, השמועות מתחילות להגיע לבתי הכנסת, המתפללים הצעירים אלה שבמילואים
יוצאים בבהילות לבתים, אחריהן נשותיהן, גם הילדים שבחצרות עוזבים את המשחקים ונצמדים
להוריהם.
אני אז חיילת בסדיר, בן זוגי, שלימים יהיה בעלי, השתחרר לא מכבר מהצבא, עדיין לא הוצב ביחידת
מילואים. אני כבר בדרכי לבסיס והוא בטירוף מחפש היכן עליו להתייצב כדי להצטרף לחבריו שעדיין
בסדיר. 6 חודשים יעברו והוא יהיה עדיין במילואים, גברים רבים אף הם יהיו במילואים. בני הנוער
והנשים יתפסו את משרות הגברים כדי לקיים חיים סדירים.
לכולם ברור שמיד מתייצבים ליחידה, לא מתחמקים, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. המדינה
בצרה כולם נחלצים לעזרה. והבושה היא של מי שלא גויס לצבא. ברור לכולם אין ברירה מדינה אחת
לנו בכל העולם ורק בה מקלט ליהודים. נלחמים על הבית לדורות הבאים.
אוטובוסים מפוזרים בנקודות רבות בערים, המוני אנשי באים ואותם ממלאים. מבית הכנסת רצו
לבתים לקחת מדים ולצאת לעזרת הכוחות שבבסיסים. ברחובות מראות מרגשים פרידות של אבות
לילדים, ילדים הנתלים על צוואר האבות ומתקשים לנתק את חיבוקים, רעיות נפרדות מהבעלים. כולם
מרגישים את הפחד באוויר
אלו ימים שבהם עדיין אין מחשבים ביתיים, אין טלפונים ניידים, והתקשורת מוגבלת בהשוואה לימים
הנוכחים. ידיעות לא מגיעות מהקווים, ניזונים מהידיעות המשודרות מגלי הרדיו. אף אחד עדיין אפילו
לא משער את גודל האסון.
מתחילות להגיע ידיעות על ההרוגים והפצועים הרבים. מוטי רוזן בן נהרג ברמה, גם ראובן בריינברג,
גם ראובן שטיין נפלו חלל. עלי קמחי נעדר, דודי קופרמן גם כן נעדר. תדהמה אוחזת בכולם. כיצד
תפסו את המדינה לא מוכנה? כיצד צבאות ערב הצליחו להפתיע ביום הכי מקודש. כיצד הדרג המדיני
נתן לדבר להגיע לידי כך?

ביום חג מיוחד המסמל את הכוח האדיר בעולם- אהבה (ט"ו באב), ברצוני לשוחח על האפשרות להעניק אחד לשני יחס אחר, פחות שיפוטי ומוערך יותר. לייצר שיח מעל היבטים המחלקים אותנו, כך שאני בצד אחד לעומתך. ליצור מה שנקרא תקשורת חיובית, מקרבת ובונה.

תקשורת חיובית אינה דרך לומר לנו לחלוק רק באמירות חיוביות אחד לשני, לדוגמה אם נחלוק בבעיה שמציקה לנו ולא נאשים את האחר בחלקו שבה, נקצר את המרחק בשיחה בינינו ונקדם הבנה שאנו מעוניינים בפתרון ושיתוף פעולה.

תקשורת היא שיתוף מידע בין איש לרעהו או לקבוצה, ישנן דרכים שונות ורבות לתקשורת בין אנשים וכל אחת מהן מהווה חלק חשוב באופן בו נתפסים ומועברים מילים ותחושות. בכל סביבה שאנו חולקים ישנה אווירה שונה, לעתים חיובית יותר או פחות בהתאם לתקשורת האישית. תקשורת חיובית הכרחית לבניית קשרים בין אנשים, במערכת זוגית או משפחתית, ביצירת והעברת רעיונות משותפים, במסגרת עבודה בעת האצלת סמכויות או ניהול קבוצה מסוימת של אנשים.

חינוך לצורת תקשורת חיובית עתידה לשפר היבטים שונים בחיינו באופן תעסוקתי ואישי, הדבר דורש תרגול ומיומנויות חשיבה אחרות מאלו שספגנו ברשתות החברתיות, או במסגרת בית ספרית בה חונכנו לתקשורת תחרותית ושיח ביקורתי על פני שיח מקדם.

ישנן מספר צורות תקשורת בהן אנחנו משתמשים באופן קבוע, ביניהם תקשורת מילולית, בלתי מילולית, ויזואלית ובכתב. תקשורת מילולית כהגדרתה היא כזו שמשתמשים בה על מנת להעביר מידע דרך שפה משותפת או שפת הסימנים לצורך העניין. כשאנו רוצים להעביר מסר חשוב הלאה כדאי שנעשה זאת תוך שימוש בקול בטוח וחזק דיו למשמע. כמו כן כדאי שנשתמש במה שנקרא האזנה אקטיבית ונשתף באיזו שאלה על מנת להתקרב בתחושותינו אחד לשני. 

תקשורת בלתי מילולית היא שפת הגוף שלנו למעשה, הבעות הפנים וג'סטות שונות בהן אנו משתמשים כאשר אנו משוחחים עם מישהו אחר. אנו יכולים לחייך כשמישהו זורק רעיון בשיחה או להשתמש בשפת גוף "סגורה" מה שיעיד על עצבנות או חרדה. לרוב נשתמש בתקשורת בלתי מילולית כשננסה להבין את תחושותיו ורגשותיו של מישהו אחר, פשוט מפני שרגשותינו יכולים להפוך למחזה גופני כזה החושף את הלך הרוח הפנימי.

מכל הדרכים בהן ניתן לחגוג זוגיות טובה, אני מאמינה כי אם נשכיל לפתוח ליבנו ואת שפת גופינו נוכל להעביר את תחושותינו לבן זוגנו, לילדינו, למעסיקנו, להורינו ולנו עצמנו גם. זוהי מתנה להבין מהיכן אנו חושבים, מרגישים ומדברים, ובכך לקצר את המרחק בין אחד לשני.