מאמה גואנגה חוגגת

חגים אצל אמא

זה קרה ביום הכיפורים כשחזרתי מטיול קצר באופניים

מאז ומתמיד הייתי ביחסים עם בוראי, מערכת יחסים שהתפתחה מהכחשה מוחלטת בדבר קיומו עד להמצאות עמו בכל רגע ורגע. במהלך השנים עברתי לפחות 50 גוונים בקשרים שלי עם אלוהים, ובכל שנה ביום הכיפורים הרגשתי את גוון הקשר בצורה החזקה והברורה ביותר.

גדלתי בידיעה שליהודים אין אלוהים, כי אם הוא היה קיים לא הייתה מתרחשת השואה. בהיותי בסביבות גיל חמש, ביום הכיפורים כשחזרתי הביתה מטיול קצר באופניים סביב השכונה עם אבי, בדקתי לראשונה אם הוא קיים. שחרצתי לעברו לשון, הוא לא הגיב על כך, קיללתי אותו בקללה הכי נוראית שהכרתי אז – "מטומטם". גם לכך לא הייתה תגובה. זו הייתה בשבילי הוכחה שאלוהים אכן לא קיים. לא עבר זמן רב וקרה משהו נפלא ואז תמהתי איך יתכן שזכיתי להטבה אחרי שחרצתי לשון וגם קיללתי בקללה איומה. רק כשבגרתי הבנתי שכילדה כן חשבתי שהוא קיים. אחרת, איך חשבתי על מתנה ממנו אלי?

בתקופת בית הספר היסודי, בלימודי התורה גיליתי אלוהים רע, כזה מעניש, כזה המעמיד במבחן, כזה קנאי והתחלתי לפתח כלפיו פחד. לא כזה שהולך איתי ביום יום. כזה שמידי פעם צץ, אך ביום הכיפורים מתחזק ולא מרפה.

בתקופת התיכון הוא דווקא התחבב עלי. ההרגשה שאני שייכת לעם נבחר, שבנו הוא בחר לעם סגולה, ממלכת כהנים דווקא מצאה חן בעיניי. תפסתי אותו כאב שיש לו ילדים רבים ואותנו, את היהודים, הוא אוהב מכולם, וכך גם חזר להתחבב עליי יום הכיפורים.

בגיל צבא התחלתי להתכחש לו מחדש. נוצר במוחי כזה קשר של דתיים = דת = אלוהים וממש לא אהבתי את הכפייה הדתית. שנים רבות בכל שיח שנוצר הדגשתי ביהירות שאין אלוהים והכל בעולם הוא מקריות. כשתינוקי שכב בבית חולים והרופא אמר לי: "עכשיו תתפללי לאלוהים ולרופאים" אני השבתי לו בכעס: "רק לרופאים" איך שהמשפט יצא מפי הייתה בי חרטה. אם הייתי יכולה הייתי נותנת כל מה שאפשר להשיב את המשפט. כשהילד נפטר התהלכתי באשמה על יהירותי וטיפשותי כאחת וזה היה טריגר לחדש את קשריי עם אלוהיי.

עברו שנים והצטרפתי לסביבה שהחשבתי אותה לרוחנית. התחלתי תהליך של השלמה עם אלוהים, והיה זה יום הכיפורים בו סלחתי לו על העבר. רציתי להאמין בו, לאהוב אותו, ביקשתי ממנו שוב ושוב דברים בשביל אחרים, משום מה אף פעם לא בשביל עצמי.

ואז גיליתי את חכמת הקבלה ויחד עם חבריי התחלתי לבנות אותו בקרבי. ומאז הוא נוכח כחוק טבע מופלא המנהל פה את כל מה שקיים בצורה הכי טובה שאפשר, ואני כאחת מברואיו צריכה להכיר בגדלותו ועם חבריי להשתוות אליו. מאז הוא נוכח בכל רגע בחיי ולא רק ביום הכיפורים.