מאמה גואנגה חוגגת

כילדה, בבית הוריי לא היה כלל אזכור לתשעה באב. מעבר לחופשה הגדולה שנמשכה לה בחודש זה והשהייה המרובה מחוץ לבית בעת החופשה כלום לא היה שונה בחוויה האישית שלי ביום זה ובחודש זה. אבי שאיבד חלק גדול ממשפחתו בשואה, איבד את אלוהיו בשואה והתכחש לכל סממן יהודי, זאת למרות שגדל בבית דתי. מעניין אם משפחתו בפולין אזכרה את היום הזה.

אמי שנולדה והוברחה ע"י דודתה ארצה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, גם לא ייחסה חשיבות ליום תשעה באב. נדמה לי שגם משפחתה בגרמניה וגם משפחת דודתה בארץ, שהייתה חילונית לחלוטין, לא נהגו את מנהגי היום הזה, למעט הימנעות מאכילת בשר ואכילת מאכלים חלביים. 

כשגדלתי נחשפתי דרך חברות מעדות אחרות למנהגים הנהוגים בבתיהם ביום תשעה באב. אני זוכרת שהיו חברות שממש פחדו עליי ועל חברתי הטובה יהודית, שהוריה אף הם היו ניצולי שואה, כשהלכנו לים. הן ניסו להניע אותנו מכך. אנחנו אפילו לא הבנו את החרדה שלהן למה שעלול לקרות לנו. בחוויה שלי דאז הרגשתי שהן בטוחות שהן נפרדות מאתנו לתמיד. אותן חברות גם לא נהגו ללבוש בגד חדש בכל תשעת הימים מא' באב עד תשעה באב, אביהן נהג ללכת לבית הכנסת ולהתפלל ביום זה תפילות ארוכות יותר ומיוחדות.

כשבגרתי שמתי לב שבימים אלה של חודש אב הים כאילו מעלה גליו ברוגז, משהו לא שלו התחולל בים. יש שיגידו שזו תופעה טבעית למזג אוויר שהוא החם ביותר בשנה. אותי זה סיקרן והתחלתי לחקור את הימים הללו של תחילת חודש אב . אז התוודעתי לסיפורי חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני בט' באב. היסטוריה אף פעם לא עניינה אותי כך ששמות העמים, שמות הכובשים, התאריכים בלוח השנה הכללי, לא חדרו למוח שלי. מה שכן חדר עמוק זה תיאורי ההרס, החורבן, ההגליה של אנשים מארצם, המצוקה של הגולים ויותר מכל השפיע עלי הפסוק: "על נהרות בבל שם ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון" שלקוח מספר תהלים מחזון דוד המלך על שיתרחש בעתיד. סביב הפסוק הזה  הצטיירה לי תמונה שיותר מכל צלקה בי את צער הגלות ואת חשיבות השיבה ארצה. התחושה הזו שאסור שיהיה חורבן נוסף, שאסור שהעם יוגלה שוב מהארץ, שאסור שתהיה שואה נוספת ליווה אותי לאורך כל חיי והוביל אותי בבגרותי למקומות עמוקים יותר של הבנת המושג בית המקדש, חורבן, שיבה ועוד.

תשעה באב מהווה אצל כולנו סמל להרס, לחורבן, לאיבוד העצמאות המדינית ולנפילה והכחדה של מה שיש סביבו קונצנזוס לאומי – הסמל היקר עבור העם היהודי המסמל את הקדושה והייחוד שלו, בית המקדש. עברו הרבה שנים מאז, לא בטוח שכולנו בקיאים בהתרחשות ההיסטורית שהביאה לאותה נפילה. עיון בכתביו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של אותה התקופה, שופך אור על הלך הרוח של היישוב היהודי לפני נפילת העיר. מתגלה תמונת מצב קשה ביותר; התרחשו אז קרבות עקובים מדם בירושלים בין המתונים לקיצונים – כשכל מה שהפריד ביניהם היו הבדלי תפיסה לגביי אופן ההתמודדות הנכונה לצורך התנגדות לכיבוש הרומי. שנאת חינם, כבר אמרנו? רק, לא ידענו לאן היא תוביל אותנו אז.

לצערנו, לא צריך להיות חדי עין כדי להבין שהמציאות הנוכחית אותה הבאנו על עצמנו היום כמעט 2000 שנה אחרי אותה תקופה – איננה הרבה יותר טובה. הקיטוב בעם ביחס לנושאים אקטואליים הוא רק כפסע מזה שהיה לפני חורבן הבית. שנאת חינם אוכלת כל חלקה טובה של היחסים בינינו, וקל לחוש בה הודות לאמצעי התקשורת המאפשרים להרגיש מה קורה בכל מקום בכל רגע נתון. אם בעבר מצב השנאה הקיצוני היה בעיקר בירושלים, הריי שהיום הוא בכל הארץ.   

ממה נובע הפילוג הקשה הזה? טבע האדם, גורם לנו להרגיש שמה שאנו מרגישים ודבקים בו ביחס לנושא השנוי במחלוקת – זו האמת היחידה. אנחנו שוללים לכן כל אפשרות, בלי קשר באיזה צד מצידי המתרס אנחנו נמצאים – להיכנס לנעליים של השני, לחוש ולראות כיצד ההוא מרגיש וחושב לגבי אותו נושא.  

מה הסיבה לראיה המגבילה הזו? הנטייה לדבוק בעמדה מסוימת ולשלול את העמדה של האחר נובעת מהצורך של האדם להרגיש טוב עם עצמו, להרגיש שהוא בעל כוחות ושולט במצב – כאשר הסיבות לגביי  הצורך הזה נובעות הרבה פעמים ממניעים פסיכולוגיים אישיים של האדם. כי כאשר האדם שלם עם עצמו רגשית, הוא אינו צריך לשלול מישהו אחר בסביבתו על מנת להרגיש טוב ובעל ערך.

כאשר האדם יצליח להפחית את ההשפעה של הדברים שגרמו לו להרגיש רע עם עצמו כתוצאה מחוויות ילדות הנובעות מהסביבה בה הוא גדל, או שהוא נמצא בהן היום – הוא לא יצטרך עוד להנמיך את הצד השני בעיניו על מנת להרגיש טוב. חברה הדואגת לכל פרטיה להרגיש אהובים ומוערכים, יכולה לתרום להרגשה הזו יותר מכל.