התפתחות רוחנית לאהבת חינם

עם ישראל התחיל את קיומו ע"י אברהם. אברהם אבינו היה כהן בבבל, שהייתה אז מרכז העולם התרבותי, אשר ראה איך האנושות דאז משתנה למול עיניו מחבורה של משפחות ושבטים שחיים בשלווה יחסית לאנשים אינדיבידואליסטים ואגואיסטיים שלא מסוגלים להסתדר ולסבול אחד את השני. קצת פשטני אבל זו תמצית המצב שהיה שם. אברהם החליט לחקור את התופעה ו"בגיל 40 הכיר את אלוהיו". הקבלה מסבירה שאברהם הבין שמדובר בהתפתחות האנושית הטבעית שבה האגו האנושי גדל לרמה כזו שהנטייה שלו להשתמש באחרים לטובתו יוצאת משליטה ומוציאה את האדם ואת כל החברה מאיזון. 

נשמע מוכר נכון? בדיוק כמו היום. אבל התגלית של אברהם כללה גם הארה שהטבע עושה זאת בכוונה, זו לא טעות בהתפתחות אלא מעבר לשלב הבא שבו האנושות צריכה לאזן את האגו האנושי ולהתפתח מ"בהמות" ל"בני – אדם" – כאלה שיוכלו מעל לאגו, מעל לכל ההבדלים, השוני ואי ההסכמות להתחבר באהבת אחים, נתינה, התחשבות וכבוד. 

זהו הבסיס של העם שלנו. 'ואהבת לרעך כמוך'. סביב אברהם נאספו אנשים מכל רחבי האזור, ללא קשר משפחתי ביניהם אלא רק רעיון. אידיאה משותפת – הרצון להגיע ליחסים וקשרים אנושיים של רעות ואהבה, למרות שהם היו אינדיבידואליסטים ואגואיסטיים. אלו היו אבותינו. הם עלו לארץ ישראל ולתקופות קצרות הם אפילו הצליחו להגיע ליחסים כאלה – בתי המקדש – אלו היו לא רק מבנים מאבן אלא זה היה מצב היחסים בעם, הרצון החזק שלהם לחיבור משך אליהם את כוח החיבור החיובי שבטבע שחיבר ביניהם לאפשר מגע עם הטבע העליון בעצמו. כאשר הם נפלו מהמצב, חרבו בתי המקדש ויצאנו כולנו לגלות. 

כיום האנושות הגיעה לשיא התפתחותה. שוב. ואין לה שום פתרון לרמת השוני, השנאה ואי ההסכמות בין האנשים. אנחנו רואים זאת בכל תחומי החיים ובכל רמות הקיום. אין פתרון דרך האגו – המצב בוודאות יביא את האנושות לכיליון. אבל בעם ישראל טמון הסוד. כיצד בחיבור אנושי מעל לאגו ניתן למשוך את כוח החיבור החיובי הטמון בטבע. הכוח מחכה שנשתמש בו והוא זה שיאזן את כולנו וישלים את ההתפתחות לטובה. 

בתת-מודע, כל אדם בעולם מרגיש שיש משהו שונה ביהודים. אנחנו לא מרגישים זאת ,להפך, אנחנו לא סובלים אחד את השני. אם לא היו לנו אויבים ממזמן היינו כבר אוכלים אחד את השני ונעלמים לגמרי. כאשר נפלנו מאהבת אחים, כל הגובה הרוחני התהפך לשנאת חינם. זו ההרגשה שקיימת בישראל היום והיא חונקת ורעילה. אומות העולם מרגישים זעם כלפינו כי הם מחכים לתרופה. אנטישמיות היא הקריאה שלהם לעזרה, לגאולה. אור לגויים זה הייעוד שלנו. הם מבקשים מאיתנו והפעם הדרישה תהיה כואבת וטוטאלית. תתחברו ביניכם ותביאו לנו את הדבר היחיד שחסר ושצריך נואשות בעולם – הסטארט אפ הישראלי האמיתי – אהבת חינם. 

הטבע ואנחנו

החורף הגיע, ושוב אנו שומעים על גשמים עזים הגורמים להצפות של בתים ביישובים רבים. אנשים רבים נותרו ללא קורת גג, נזק רב נגרם. בשנים האחרונות, בכל חורף מתרבים מקרי ההצפה, התשתיות העירוניות לא מצליחות להתמודד עם כמויות המים הרבות הניתכות בזמן קצר. למה זה קורה? השינויים האקלימיים שאנו חווים בארץ הם רק חלק ממשבר האקלים הכלל עולמי. זה קורה בגלל ההתנהלות שלנו, בני האדם. בדורות האחרונים הפרנו את האיזון הטבעי של כדור הארץ, וגרמנו לשרשרת של נזקים למערכת האקולוגית העדינה. צריכת היתר שלנו יוצרת פליטה מופרזת של גזי חממה ובעקבותיה התחממות גלובלית, לכן הטמפרטורה גבוהה יותר בכל שנה. כתוצאה מכך, בחורף נוצר עיבוי של אדים רבים, שהופכים לענני גשם ולאירועי גשם חזקים ופתאומיים, בשילוב עם תקופות יובש ארוכות.

מערכת הטבע כוללת את כולנו. עולם החי, הצומח והדומם, ואותנו בני האדם. כולנו חלק ממנה, וכולנו קשורים אחד לשני ותלויים זה בזה במערכת מורכבת ומופלאה של קשרים. העולם התקיים בהרמוניה, עד שהאגו האנושי החל לגדול ולהפר את האיזון באופן הולך וגובר. התגברות האגו היא חלק מתהליך טבעי של התפתחות, אין לנו להאשים את עצמנו. אנחנו לא יכולים לאלץ את עצמנו לחזור בזמן לתקופות שלפני עידן השפע. יחד עם זאת, היא גורמת לבעיות קשות שהולכות ומחמירות עד כדי סיכון קיומנו על פני אדמות. אז מה עושים?

הפתרון טמון בלמידה והכרה של חוקי הטבע וחזרה לסביבה טבעית יותר. ברמת התכנון העירוני למשל, יש לדאוג שיהיו פחות שטחים סלולים ומרוצפים, ויותר שטחים פתוחים שיאפשרו חלחול מים. חשוב לשתול יותר עצים שיורידו את הטמפרטורה. ואם לא נפנים את הלקחים, הטבע כבר ידאג להחזיר לעצמו את האיזון. תראו למשל את משבר הקורונה שנקלענו אליו, ואיזה שינוי תודעתי הוא יצר בזמן קצר. עם כל התחכום והתושייה של אנשים שמיהרו לייצר חיסונים בהליך מזורז בהשקעה של מיליארדים, הווירוס הקטן הזה זריז מכולנו גם יחד. הוא כבר התרבה לעשרות מוטציות. אם לא נלמד להתנהל בהתאמה לחוקי הטבע, יגיעו תופעות אחרות. אין לנו סיכוי לעקוף את חוקי הטבע או להערים עליהם. הכרת הכללים של המערכת שאנחנו חלק ממנה היא המפתח לחיים טובים של שגשוג והרמוניה.

האם הקורונה היא כוח עליון?

תורת הכוח העליון בדיני החוזים מאפשרת לצד לחוזה להשתחרר מחיובי החוזה, אם ביצוע החוזה הפך בלתי אפשרי כתוצאה מהתרחשותו של מאורע חריג. במשפט הישראלי ניתן למצוא את המקור החוקי לכלל שכותרתו פטור בשל אונס או סיכול החוזה, לפיו, כאשר הפרת החוזה היא תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן, או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

עד כה נהגו בתי המשפט בצמצום ניכר בפרשנות שנתנו ל"כוח העליון" וסרבו להחיל את הדוקטרינה בנסיבות שונות: כך, מלחמת יום כיפור לא נחשבה לכוח עליון וגם לא גירוש הישראלים מאוגנדה ב- 1972. נקבע כי חזקה היה על הצדדים לחזות אירועים אלו בנסיבות הפוליטיות או הביטחוניות של מדינת ישראל. אולם, מה כעת? האם קורונה תחסה תחת כנפי "הכוח העליון" ותהווה עילה מוכרת לפטור מקיום חיובים חוזיים? 

בביהמ"ש של מטה הדעות חלוקות. כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו כאשר הנטייה השלטת היא עדיין לצמצם מאד בהחלת הדוקטרינה. מתוך הבלבול וחוסר הבהירות נישאות העיניים לביהמ"ש העליון שיכריע בסוגיה.

בין לבין הוקמה ועדה מיוחדת במשרד המשפטים שיושבת על המדוכה. על פי עמדתה המסתמנת יהיה צורך לבחון את המקרים על פי אמות מידה גמישות. כפי שאמר שופט בדימוס: "הבעיה היא ששופטים אנוסים לפסוק לפי 'ייקוב הדין את ההר', וכאן נחוצה נשמה יתרה וגמישות ששופטים פחות מורגלים בה". 

הקורונה הביאה את עולם המשפט כמו את עולם המסחר והכלכלה כמו את עולם הבריאות והמדע לפינה החשוכה המוארת ביותר. או, יותר נכון, הקורונה העמידה את כולנו אל הקיר ומחייבת אותנו ל"תקתק" אחרת. תוכנת ההפעלה הקודמת של המערכות אותן הקמנו אינה ישימה יותר. 

כך, בצד הקולות הקוראים ליצירת וודאות ואחידות שיפוטית נשמעים קולות מקרב המערכת המשפטית המייחלים להחלת "נשמה יתרה" בעולם המשפט. לא כי רבו צדיקים בארץ, פשוט כי ברור כבר עכשיו שאחרת אי אפשר. במצב הבלתי רגיל שהביאה הקורונה נצטרך לנקוט מידה אחרת של בדיקה ושיקול דעת, לתת מקום נרחב יותר ללב, לתום הלב, לשיקולי חסד והגינות מתוך ניסיון לגמול את המתדיינים מעמידה דווקנית על זכויותיהם. 

הנה כי כן קרבה אותנו הקורונה כאילו מבלי משים לאידיאל של "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו". ומכאן, אם תרצו, התשובה ברורה, הקורונה היא אכן כוח עליון.

השטן לובשת פרדה

מגיעה אנדי מייבבת לנייג'ל ושופכת את ייאושה בפניו כמה מירנדה האכזרית לא מעריכה את מאמציה ועבודתה הטובה. אנדי כמובן מצפה מנייג'ל שינחם אותה או לכל הפחות יהיה לצידה ויבין אותה, אך במקום זאת הוא אומר לה אוי אוי אוי… ממש מסכנונת… את רק מתבכיינת. לא יודעת מי מכיר את הקטע הזה מהסרט השטן לובשת פרדה, לי הוא ממש מזכיר אותנו האנושות, שמתלוננת, מייבבת ולא מרוצה מהקלפים שקיבלה משמיים. 

אנחנו חיים במערכת גלובלית אינטגרלית שאותה מנהל הטבע או אלוהים ללא שום רגשות או התחשבות כלשהי בכל החיים על פני היקום כולו. לטבע יש תכנית והתכנית לא עוצרת מאיזו סיבה שהיא ולא חשוב מה תהיה. עד היום האנושות התפתחה וכבשה כל יעד, הכשרה ומיומנות בכל ענפי המדע, האמנות ובכלל בכל דבר אפשרי. הגענו לסוג של רוויה. מקסימום יכולת פיתוח והכלה של כל הידע שאספנו במרוצת האבולוציה. נראה שאנו עומדים בפני שינוי מאד מהותי בחיינו כפי שאנו מכירים. מכל מקום אנו שומעים אנשים מתלוננים על הא ועל דא, מייבבים ומתבכיינים ממש כמו בסרט, ומה אומר לה נייג'ל? היא סה"כ עושה את העבודה שלה… 

כך גם הטבע – עושה את העבודה שלו, עושה מה שצריך עדי לקדם אותנו המעלה סולם האבולוציה  ואנחנו במקום לשתף פעולה (כי אנחנו הרי יותר חכמים מהטבע…) מנסים לכופף את הטבע לפי השכל הקטן שלנו. אנו בני האדם נבראנו כפי שכתוב בכתבים הקדושים שלנו כיצר הרע, כן, כן, אנו יצר רע. אין בנו שום דבר טוב, כל הפעולות שכביכול אנו עושים למען אחרים שלא יטעו אתכם, אנו עושים למען עצמנו שיהיה לנו יותר טוב ונוח, לא נזיז אצבע אם לא נרוויח מכך. גם אימא עושה לבנה כאילו לטובתו היא אבל קיבלה מהטבע את הרצון והיכולת להעניק לו שכמובן גם מסב לה המון עונג. 

התפתחותנו הגיעה לשיאה ומכאן נותר רק לעבור לשלב הבא בהתפתחותנו. השלב הבא הוא לא פחות ממהפכה בתפיסת המציאות שבה אנו חיים להתפתחות רוחנית אחרי שסיימנו התפתחות חומרית. לא פלא שהאנושות נמצאת במבוכה ובהרגשת חוסר אונים בתקופה זו, כי זה שלב לא ידוע ולא מוכר לאף אחד, חוץ ממקובלים שבמשך אלפי שנים כותבים לנו ממש הוראות הפעלה והדרכה איך הטבע פועל, מה מטרתו ומה תפקידנו במערכת עצמה. יבוא יום וכתבים אלו יהיו מוכרים לכל אחד ואחת כמו שכתוב "וידעו אותי כולם מקטנם ועד גדולם".

חרדה, זעם ומריחואנה

ההורים שלי לא מבינים אותי. גם המורים אף פעם לא הבינו. אני אדם חרד. שתקן כזה, נראה זועף תמיד, קשוח. זו לא הקשיחות שסוגרת אותי, זו החרדה. אני לא יודע אם אפשר להגדיר את זה כהתקפים, למרות שיש כאלו מדי פעם, אבל התחושה קיימת כל הזמן. פחד מתפרץ כזה, קיומי. לא יכול לסבול לחיות ככה. ההורים חשבו שמדובר בהפרעות קשב וניסו ריטלין. זה היה איום ונורא. הגוף שלי התמוטט מהריטלין, הנוירולוג הסביר שלא כל אחד מתאים לריטלין. ההורים נבהלו והניחו לי לנפשי. לא נלחמו כבר על ציונים ובעצם, על כלום. רק תחיה ואל תהיה עצוב, כועס, מודאג. לא יכול, זה לא בשליטה שלי. 

מעט החברים שלי ששרדו את הזעם נשארו איתי קצת מעבר לימי התיכון הממש לא עליזים שעברתי ומשם התפצלנו ליחידות צבאיות שונות. הקשרים הלכו ונותקו וחרדות חדשות, צבאיות, השתלטו על חיי. הפחד ממשפטים על גבי משפטים, הקורים משום סיבה, מערערים את נשמתי. אני לא יכול יותר. רוצה לברוח, רוצה למות. כבר הרבה זמן שאני משתעשע עם המחשבה הזו, של המוות, אבל טוב לי מכדי שאוותר, החיים דבש בסך הכל, רק עם המון עוקץ. 

"יש לי מעט חברים ששרדו את הזעם"

מרגיש צורך לשתף בדבר היחיד שנותן לי שקט נפשי. קוראים לזה מריחואנה, לא רפואית. גיליתי אותה כבר לפני שנים וזה קרש ההצלה שלי. אני לא מעוניין בחומרים הכימיים שמספקת הרפואה הקונבנציונלית, מפחד מהנזק. נשמע מצחיק אבל דווקא המריחואנה פחות מזיקה לדעתם של רבים, ואחרי שקראתי, החכמתי וכפי שהודיתי, גם ניסיתי, זו האלטרנטיבה היחידה עבורי ועבור רבים כמוני. מורה בתיכון תפס אותי פעם והיו צעקות, ומנהל, והורים, ומה לא. הצמידו לי השגחה ואיום על פתיחת תיק. הדבר היחיד שהמקרה לימד אותי, זה להסתתר טוב יותר, כי מי שלא טעם את הטעם המר של חרדה, לא יכול להבין את האיום הממשי שיש בה. החיים האמיתיים מחכים לי באופק, לימודים, עבודה, הישגים, זוגיות. לא יודע איך אצלח את כל זה. 

גם חגי תשרי בסגר

לא נעים להודות אל מול כל הזועקים עקב הכלכלה הקורסת, אל מול החולים המתקשים להתאושש, כל המשפחות שכבר לא מסוגלות להיות יחד באותו בית, אחוזי הגירושין הנוסקים, אחוזי המתאבדים המרקיעים שחקים, הילדים המשועממים בבית כשלצידם הורים שלא יודעים איך להעסיק אותם, בעלי עסקים קטנים וגדולים שפושטים רגל, הקשישים שנשארים לבדם בערב החג כמו גם בכל שאר ימות השנה, אבל אישית הסגר מתאים לי מאוד.

מה לעשות, בטבע שלי אני אישה שאוהבת להיות בבית, עקרת בית, שמחה בכל שנייה לבלות עם הילדים שלי וגם ככה לא חושבת שמערכת החינוך כמו שהיא היום באמת מחנכת או מעניקה ערכים חשובים לחיים. שמחה בכל רגע שהבעל בבית כי הוא העוגן שלי ואהבת חיי ובקושי יוצא לי לראות אותו בשגרה שנדמה לי שהשתנתה לכולנו לנצח. חוץ מזה, לא נאלצת להשתתף באירועי החג המשפחתיים שתמיד מייגעים אותי.

כן, זה נשמע נורא להודות שטוב לי כשלרוב הסובבים אותי רע. אבל לא יכולה לשקר לעצמי, זו האמת. עוד אמת היא, שרוב החיים הרגשתי שונה ומשונה, נמנעת מיציאות מיותרות מהבית, סובלת באירועים חברתיים ומשפחתיים, עקרת בית שכולם היו אומרים לה שהיא פוטנציאל מבוזבז. כאילו שלגדל ילדים בריאים בנפשם הוא משהו פחות ערך יחסית לקריירה מפוארת. עכשיו, הכל מתהפך וכולם נאלצים להתנהג כמו שהתנהגתי כל חיי.

הטבע, בין אם משהו מוצא חן בעינינו ובין אם לאו, אין לכך שום משמעות בעיניו. כוח הטבע, זה שדואג לאיזון שיישמר ללא רגשות ושכל אנושיים, הכוח הזה הביא אותנו למצב שבחגים אנחנו שוב מבודדים זה מזה. נראה שהאיזון שהופר במשך שנים רבות נותן אותותיו ולא מאפשר לנו להמשיך באותו כיוון.

משמעות החגים היא הרי חיבור בינינו, חשבון נפש אמיתי, קרבה לבבית, "ואהבת לרעך", "אוהבי ה' שנאו רע". ומהו אותו רע? ההפך מאהבה, הרצון לשרת אך ורק את הצרכים של עצמי מעל להכל, מעל לכולם, זה השונא האמיתי. בהרגשתי הפכנו ל"אדם לאדם זאב", זו הרוח שנושבת כשאני יוצאת החוצה ובכל מקום כמעט. נדמה שכוח הטבע מראה לנו שאם אנחנו לא מסוגלים להיות ביחד באהבה נאלץ לבלות את החגים בנפרד ולחשוב איך נוכל להתקרב בלבבות שלנו, להתקרב באמת.

הרע האגואיסטי שבי מאוד מרוצה להיות לבד בחגים, רק עם המשפחה הגרעינית. אני מקווה מאוד שבזמן הזה של חשבון נפש אמיתי לקראת השנה החדשה, הדבר היחיד שארצה הוא לאהוב ולהיות אכפתית – אבל לא רק לצרכים של עצמי. מאחלת שכולנו נפתח את הלבבות ונהיה טובים אחד לשני, אכפתיים, לא רק בעתות מצוקה אלא תמיד.

יום הכיפורים, אלוהים ואני – יחסים מורכבים

זה קרה ביום הכיפורים כשחזרתי מטיול קצר באופניים

מאז ומתמיד הייתי ביחסים עם בוראי, מערכת יחסים שהתפתחה מהכחשה מוחלטת בדבר קיומו עד להמצאות עמו בכל רגע ורגע. במהלך השנים עברתי לפחות 50 גוונים בקשרים שלי עם אלוהים, ובכל שנה ביום הכיפורים הרגשתי את גוון הקשר בצורה החזקה והברורה ביותר.

גדלתי בידיעה שליהודים אין אלוהים, כי אם הוא היה קיים לא הייתה מתרחשת השואה. בהיותי בסביבות גיל חמש, ביום הכיפורים כשחזרתי הביתה מטיול קצר באופניים סביב השכונה עם אבי, בדקתי לראשונה אם הוא קיים. שחרצתי לעברו לשון, הוא לא הגיב על כך, קיללתי אותו בקללה הכי נוראית שהכרתי אז – "מטומטם". גם לכך לא הייתה תגובה. זו הייתה בשבילי הוכחה שאלוהים אכן לא קיים. לא עבר זמן רב וקרה משהו נפלא ואז תמהתי איך יתכן שזכיתי להטבה אחרי שחרצתי לשון וגם קיללתי בקללה איומה. רק כשבגרתי הבנתי שכילדה כן חשבתי שהוא קיים. אחרת, איך חשבתי על מתנה ממנו אלי?

בתקופת בית הספר היסודי, בלימודי התורה גיליתי אלוהים רע, כזה מעניש, כזה המעמיד במבחן, כזה קנאי והתחלתי לפתח כלפיו פחד. לא כזה שהולך איתי ביום יום. כזה שמידי פעם צץ, אך ביום הכיפורים מתחזק ולא מרפה.

בתקופת התיכון הוא דווקא התחבב עלי. ההרגשה שאני שייכת לעם נבחר, שבנו הוא בחר לעם סגולה, ממלכת כהנים דווקא מצאה חן בעיניי. תפסתי אותו כאב שיש לו ילדים רבים ואותנו, את היהודים, הוא אוהב מכולם, וכך גם חזר להתחבב עליי יום הכיפורים.

בגיל צבא התחלתי להתכחש לו מחדש. נוצר במוחי כזה קשר של דתיים = דת = אלוהים וממש לא אהבתי את הכפייה הדתית. שנים רבות בכל שיח שנוצר הדגשתי ביהירות שאין אלוהים והכל בעולם הוא מקריות. כשתינוקי שכב בבית חולים והרופא אמר לי: "עכשיו תתפללי לאלוהים ולרופאים" אני השבתי לו בכעס: "רק לרופאים" איך שהמשפט יצא מפי הייתה בי חרטה. אם הייתי יכולה הייתי נותנת כל מה שאפשר להשיב את המשפט. כשהילד נפטר התהלכתי באשמה על יהירותי וטיפשותי כאחת וזה היה טריגר לחדש את קשריי עם אלוהיי.

עברו שנים והצטרפתי לסביבה שהחשבתי אותה לרוחנית. התחלתי תהליך של השלמה עם אלוהים, והיה זה יום הכיפורים בו סלחתי לו על העבר. רציתי להאמין בו, לאהוב אותו, ביקשתי ממנו שוב ושוב דברים בשביל אחרים, משום מה אף פעם לא בשביל עצמי.

ואז גיליתי את חכמת הקבלה ויחד עם חבריי התחלתי לבנות אותו בקרבי. ומאז הוא נוכח כחוק טבע מופלא המנהל פה את כל מה שקיים בצורה הכי טובה שאפשר, ואני כאחת מברואיו צריכה להכיר בגדלותו ועם חבריי להשתוות אליו. מאז הוא נוכח בכל רגע בחיי ולא רק ביום הכיפורים.