היום הקדוש מכל, שקט ברחובות, בתי הכנסת הומים אדם, מתפללים עטופים בטליתות, צעירים
מתגודדים בקרנות הרחובות. ילדים משחקים תופסת בחצרות בתי הכנסת, מידי פעם נכנסים אל
אבא שבעזרת גברים אל אמא שבעזרת נשים. נשים, גברים וילדים כולם לבושים בלבן, נעלי בד
לרגליהם. לפתע אזעקה מפלחת את הדומיה. מאז שנת 1967 מלחמת ששת הימים אזעקה לא
נשמעה. מאז חלפו 6 שנים אנחנו ביום כיפור שנת 1973, האוזן לא רגילה לשמוע מן כזו אזעקה וגם
על פניו אין שום סיבה. המתפללים סבורים שטעות, מתלחשים, כזו טעות ביום הקדוש – הכיצד? אז
במלחמת ששת הימים המתח היה באוויר וכשפרצה המלחמה האזעקה לא הייתה הפתעה. עתה
התדהמה גדולה.
יום השבתון הקדוש מכל נשבר, מהרדיו והטלוויזיה מתחילות להגיע ידיעות קשות. בצפון כוחות
סוריים עושים את דרכם לרמה, בדרום כוחות מצריים צולחים את התעלה, צופני סיסמאות מושמעים
בזה אחר זה ברדיו, השמועות מתחילות להגיע לבתי הכנסת, המתפללים הצעירים אלה שבמילואים
יוצאים בבהילות לבתים, אחריהן נשותיהן, גם הילדים שבחצרות עוזבים את המשחקים ונצמדים
להוריהם.
אני אז חיילת בסדיר, בן זוגי, שלימים יהיה בעלי, השתחרר לא מכבר מהצבא, עדיין לא הוצב ביחידת
מילואים. אני כבר בדרכי לבסיס והוא בטירוף מחפש היכן עליו להתייצב כדי להצטרף לחבריו שעדיין
בסדיר. 6 חודשים יעברו והוא יהיה עדיין במילואים, גברים רבים אף הם יהיו במילואים. בני הנוער
והנשים יתפסו את משרות הגברים כדי לקיים חיים סדירים.
לכולם ברור שמיד מתייצבים ליחידה, לא מתחמקים, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. המדינה
בצרה כולם נחלצים לעזרה. והבושה היא של מי שלא גויס לצבא. ברור לכולם אין ברירה מדינה אחת
לנו בכל העולם ורק בה מקלט ליהודים. נלחמים על הבית לדורות הבאים.
אוטובוסים מפוזרים בנקודות רבות בערים, המוני אנשי באים ואותם ממלאים. מבית הכנסת רצו
לבתים לקחת מדים ולצאת לעזרת הכוחות שבבסיסים. ברחובות מראות מרגשים פרידות של אבות
לילדים, ילדים הנתלים על צוואר האבות ומתקשים לנתק את חיבוקים, רעיות נפרדות מהבעלים. כולם
מרגישים את הפחד באוויר
אלו ימים שבהם עדיין אין מחשבים ביתיים, אין טלפונים ניידים, והתקשורת מוגבלת בהשוואה לימים
הנוכחים. ידיעות לא מגיעות מהקווים, ניזונים מהידיעות המשודרות מגלי הרדיו. אף אחד עדיין אפילו
לא משער את גודל האסון.
מתחילות להגיע ידיעות על ההרוגים והפצועים הרבים. מוטי רוזן בן נהרג ברמה, גם ראובן בריינברג,
גם ראובן שטיין נפלו חלל. עלי קמחי נעדר, דודי קופרמן גם כן נעדר. תדהמה אוחזת בכולם. כיצד
תפסו את המדינה לא מוכנה? כיצד צבאות ערב הצליחו להפתיע ביום הכי מקודש. כיצד הדרג המדיני
נתן לדבר להגיע לידי כך?