בלוג

לא נעים להודות אל מול כל הזועקים עקב הכלכלה הקורסת, אל מול החולים המתקשים להתאושש, כל המשפחות שכבר לא מסוגלות להיות יחד באותו בית, אחוזי הגירושין הנוסקים, אחוזי המתאבדים המרקיעים שחקים, הילדים המשועממים בבית כשלצידם הורים שלא יודעים איך להעסיק אותם, בעלי עסקים קטנים וגדולים שפושטים רגל, הקשישים שנשארים לבדם בערב החג כמו גם בכל שאר ימות השנה, אבל אישית הסגר מתאים לי מאוד.

מה לעשות, בטבע שלי אני אישה שאוהבת להיות בבית, עקרת בית, שמחה בכל שנייה לבלות עם הילדים שלי וגם ככה לא חושבת שמערכת החינוך כמו שהיא היום באמת מחנכת או מעניקה ערכים חשובים לחיים. שמחה בכל רגע שהבעל בבית כי הוא העוגן שלי ואהבת חיי ובקושי יוצא לי לראות אותו בשגרה שנדמה לי שהשתנתה לכולנו לנצח. חוץ מזה, לא נאלצת להשתתף באירועי החג המשפחתיים שתמיד מייגעים אותי.

כן, זה נשמע נורא להודות שטוב לי כשלרוב הסובבים אותי רע. אבל לא יכולה לשקר לעצמי, זו האמת. עוד אמת היא, שרוב החיים הרגשתי שונה ומשונה, נמנעת מיציאות מיותרות מהבית, סובלת באירועים חברתיים ומשפחתיים, עקרת בית שכולם היו אומרים לה שהיא פוטנציאל מבוזבז. כאילו שלגדל ילדים בריאים בנפשם הוא משהו פחות ערך יחסית לקריירה מפוארת. עכשיו, הכל מתהפך וכולם נאלצים להתנהג כמו שהתנהגתי כל חיי.

הטבע, בין אם משהו מוצא חן בעינינו ובין אם לאו, אין לכך שום משמעות בעיניו. כוח הטבע, זה שדואג לאיזון שיישמר ללא רגשות ושכל אנושיים, הכוח הזה הביא אותנו למצב שבחגים אנחנו שוב מבודדים זה מזה. נראה שהאיזון שהופר במשך שנים רבות נותן אותותיו ולא מאפשר לנו להמשיך באותו כיוון.

משמעות החגים היא הרי חיבור בינינו, חשבון נפש אמיתי, קרבה לבבית, "ואהבת לרעך", "אוהבי ה' שנאו רע". ומהו אותו רע? ההפך מאהבה, הרצון לשרת אך ורק את הצרכים של עצמי מעל להכל, מעל לכולם, זה השונא האמיתי. בהרגשתי הפכנו ל"אדם לאדם זאב", זו הרוח שנושבת כשאני יוצאת החוצה ובכל מקום כמעט. נדמה שכוח הטבע מראה לנו שאם אנחנו לא מסוגלים להיות ביחד באהבה נאלץ לבלות את החגים בנפרד ולחשוב איך נוכל להתקרב בלבבות שלנו, להתקרב באמת.

הרע האגואיסטי שבי מאוד מרוצה להיות לבד בחגים, רק עם המשפחה הגרעינית. אני מקווה מאוד שבזמן הזה של חשבון נפש אמיתי לקראת השנה החדשה, הדבר היחיד שארצה הוא לאהוב ולהיות אכפתית – אבל לא רק לצרכים של עצמי. מאחלת שכולנו נפתח את הלבבות ונהיה טובים אחד לשני, אכפתיים, לא רק בעתות מצוקה אלא תמיד.

מאז ומתמיד הייתי ביחסים עם בוראי, מערכת יחסים שהתפתחה מהכחשה מוחלטת בדבר קיומו עד להמצאות עמו בכל רגע ורגע. במהלך השנים עברתי לפחות 50 גוונים בקשרים שלי עם אלוהים, ובכל שנה ביום הכיפורים הרגשתי את גוון הקשר בצורה החזקה והברורה ביותר.

גדלתי בידיעה שליהודים אין אלוהים, כי אם הוא היה קיים לא הייתה מתרחשת השואה. בהיותי בסביבות גיל חמש, ביום הכיפורים כשחזרתי הביתה מטיול קצר באופניים סביב השכונה עם אבי, בדקתי לראשונה אם הוא קיים. שחרצתי לעברו לשון, הוא לא הגיב על כך, קיללתי אותו בקללה הכי נוראית שהכרתי אז – "מטומטם". גם לכך לא הייתה תגובה. זו הייתה בשבילי הוכחה שאלוהים אכן לא קיים. לא עבר זמן רב וקרה משהו נפלא ואז תמהתי איך יתכן שזכיתי להטבה אחרי שחרצתי לשון וגם קיללתי בקללה איומה. רק כשבגרתי הבנתי שכילדה כן חשבתי שהוא קיים. אחרת, איך חשבתי על מתנה ממנו אלי?

בתקופת בית הספר היסודי, בלימודי התורה גיליתי אלוהים רע, כזה מעניש, כזה המעמיד במבחן, כזה קנאי והתחלתי לפתח כלפיו פחד. לא כזה שהולך איתי ביום יום. כזה שמידי פעם צץ, אך ביום הכיפורים מתחזק ולא מרפה.

בתקופת התיכון הוא דווקא התחבב עלי. ההרגשה שאני שייכת לעם נבחר, שבנו הוא בחר לעם סגולה, ממלכת כהנים דווקא מצאה חן בעיניי. תפסתי אותו כאב שיש לו ילדים רבים ואותנו, את היהודים, הוא אוהב מכולם, וכך גם חזר להתחבב עליי יום הכיפורים.

בגיל צבא התחלתי להתכחש לו מחדש. נוצר במוחי כזה קשר של דתיים = דת = אלוהים וממש לא אהבתי את הכפייה הדתית. שנים רבות בכל שיח שנוצר הדגשתי ביהירות שאין אלוהים והכל בעולם הוא מקריות. כשתינוקי שכב בבית חולים והרופא אמר לי: "עכשיו תתפללי לאלוהים ולרופאים" אני השבתי לו בכעס: "רק לרופאים" איך שהמשפט יצא מפי הייתה בי חרטה. אם הייתי יכולה הייתי נותנת כל מה שאפשר להשיב את המשפט. כשהילד נפטר התהלכתי באשמה על יהירותי וטיפשותי כאחת וזה היה טריגר לחדש את קשריי עם אלוהיי.

עברו שנים והצטרפתי לסביבה שהחשבתי אותה לרוחנית. התחלתי תהליך של השלמה עם אלוהים, והיה זה יום הכיפורים בו סלחתי לו על העבר. רציתי להאמין בו, לאהוב אותו, ביקשתי ממנו שוב ושוב דברים בשביל אחרים, משום מה אף פעם לא בשביל עצמי.

ואז גיליתי את חכמת הקבלה ויחד עם חבריי התחלתי לבנות אותו בקרבי. ומאז הוא נוכח כחוק טבע מופלא המנהל פה את כל מה שקיים בצורה הכי טובה שאפשר, ואני כאחת מברואיו צריכה להכיר בגדלותו ועם חבריי להשתוות אליו. מאז הוא נוכח בכל רגע בחיי ולא רק ביום הכיפורים.

ביום הכיפורים כשהייתי קטנה, יום בו אין טלוויזיה ודי משעמם, ישבתי על המיטה בחדרי וקראתי סיפור על ילדה שבתוך ליבה היה אור. הלב שלה היה מלא קסם וכל פלאי העולם התחבאו בתוכו. אני זוכרת שקראתי את הסיפור ורעדתי כולי כי הרגשתי שבלב שלי גם יש משהו. משהו שרוצה יופי וטוהר והוא כואב כל כך. ממש כאב פיזי שהיה מקפל אותי לחצי והייתי עוצמת עיניים ומנסה לברוח, מנסה לחלום. 

אגלה לכם סוד – אני חושבת שבתוך אנשים יש פיסה של אלוהים. אני לא יודעת מי זה אלוהים ומה הוא בדיוק אבל בתוך תוכי יש קריאה בילט-אין למשהו גבוה וטהור. לפעמים היא מנמנמת ולפעמים היא פועמת בתוכי, בוערת כמו אש. לא נותנת לי לישון ולא נותנת לי לחיות בשקט, להיסחף כמו כולם, בזרמי החיים.

שמתי לב עם השנים שהיא כבר לא בוערת בפליאה ובציפייה כמו פעם, אלא לפעמים  מבזיקה בכאב וחוזרת למחבואה בתוך הלב שהתכסה בכל כך הרבה שכבות, מובסת ועצובה. לעתים אני תוהה – מה היא רוצה, הפלא בתוך הלב שלי? למה בכלל את איתי אם החיים נראים כאלה. אם אין שום סיכוי למשהו גדול או אפילו לאושר בינוני. 

עברו הרבה שנים מאז אותו יום הכיפורים שהייתי ילדה, אך דווקא ביום הכיפורים האחרון, יום בו יש יותר זמן לחשוב, נזכרתי בו בזמן ששקעתי בכורסא במחשבות, כאלו שהשאירו בי תחושה כל כך חזקה עד שמיד בצאת יום הכיפורים רצתי למחשב והעליתי אותן על כתב, זאת עוד אפילו לפני ששברתי את הצום עם כוס תה ופרוסת עוגה כהרגלי לפני ארוחת סוף הצום.

בתוך האנשים יש פיסה שהיא לא מכאן. לא מהבלגן, מהשגרה, הבירוקרטיה, הסידורים האינסופיים. נקודה קטנה של אור שמחזיקה אותנו בחיים. אני חושבת היא רוצה לאהוב ולהיות חופשית. פעם חשבתי שחופש משמעו לעשות כל מה שאני רוצה ושלאהוב זה מחוות גדולות או שכרון חושים. היום אני כבר לא כל כך בטוחה. נהנתנות מצידי רק מגבירה את הדיסוננס הפנימי. ואהבה? הלוואי. בעיקר הורמונים חולפים. 

אני חושבת שהנקודה הקטנה רוצה קשר אמיתי עם אנשים אחרים. היא רוצה חופש מהאגו שבו היא טובעת. ממשחקי הכבוד, השליטה והמאבקים האינסופיים. האלוהים שבי רוצה שאני אהיה אדם!! שאהיה אנושית ולא רק בעל חיים ששורד בג'ונגל. 

האמת היא, שהעולם לא היה יפה יותר בעבר, אלא אני זו שהייתי שונה, טהורה בלב. היום הלב שלי מצולק ועייף אבל לפעמים נדמה לי שדווקא בגלל זה, נקודת האור שבתוכו ממשהו מריר-מתוק הפכה לקרן לייזר ממוקדת וחדה! לפעמים אני מרגישה מה היא אומרת, את קריאתה – "לב טהור ברא לי ה' ורוח נכון חדש בקרבי".

ודווקא היום, ביום הכיפורים, אני רוצה להצטרף לתפילתה – תציל אותנו מעצמנו. תאיר את לבבנו ולמד אותנו לאהוב. האלוהים שבי מבקש שאהיה טובה אל אנשים אחרים, אל כל הבריאה ואני מסכימה. זוהי תוכנית יפה אלוהים יקר, בבקשה תעזור לנו לממש אותה בשמחה ובאהבה. אני חושבת, שמה שהיא רוצה, הפיסה שלי,  הוא להתאחד עם הפיסה שבלב של כל אחד ואחת מכם. תצטרפו אליי לבקשה?

היום הקדוש מכל, שקט ברחובות, בתי הכנסת הומים אדם, מתפללים עטופים בטליתות, צעירים
מתגודדים בקרנות הרחובות. ילדים משחקים תופסת בחצרות בתי הכנסת, מידי פעם נכנסים אל
אבא שבעזרת גברים אל אמא שבעזרת נשים. נשים, גברים וילדים כולם לבושים בלבן, נעלי בד
לרגליהם. לפתע אזעקה מפלחת את הדומיה. מאז שנת 1967 מלחמת ששת הימים אזעקה לא
נשמעה. מאז חלפו 6 שנים אנחנו ביום כיפור שנת 1973, האוזן לא רגילה לשמוע מן כזו אזעקה וגם
על פניו אין שום סיבה. המתפללים סבורים שטעות, מתלחשים, כזו טעות ביום הקדוש – הכיצד? אז
במלחמת ששת הימים המתח היה באוויר וכשפרצה המלחמה האזעקה לא הייתה הפתעה. עתה
התדהמה גדולה.
יום השבתון הקדוש מכל נשבר, מהרדיו והטלוויזיה מתחילות להגיע ידיעות קשות. בצפון כוחות
סוריים עושים את דרכם לרמה, בדרום כוחות מצריים צולחים את התעלה, צופני סיסמאות מושמעים
בזה אחר זה ברדיו, השמועות מתחילות להגיע לבתי הכנסת, המתפללים הצעירים אלה שבמילואים
יוצאים בבהילות לבתים, אחריהן נשותיהן, גם הילדים שבחצרות עוזבים את המשחקים ונצמדים
להוריהם.
אני אז חיילת בסדיר, בן זוגי, שלימים יהיה בעלי, השתחרר לא מכבר מהצבא, עדיין לא הוצב ביחידת
מילואים. אני כבר בדרכי לבסיס והוא בטירוף מחפש היכן עליו להתייצב כדי להצטרף לחבריו שעדיין
בסדיר. 6 חודשים יעברו והוא יהיה עדיין במילואים, גברים רבים אף הם יהיו במילואים. בני הנוער
והנשים יתפסו את משרות הגברים כדי לקיים חיים סדירים.
לכולם ברור שמיד מתייצבים ליחידה, לא מתחמקים, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. המדינה
בצרה כולם נחלצים לעזרה. והבושה היא של מי שלא גויס לצבא. ברור לכולם אין ברירה מדינה אחת
לנו בכל העולם ורק בה מקלט ליהודים. נלחמים על הבית לדורות הבאים.
אוטובוסים מפוזרים בנקודות רבות בערים, המוני אנשי באים ואותם ממלאים. מבית הכנסת רצו
לבתים לקחת מדים ולצאת לעזרת הכוחות שבבסיסים. ברחובות מראות מרגשים פרידות של אבות
לילדים, ילדים הנתלים על צוואר האבות ומתקשים לנתק את חיבוקים, רעיות נפרדות מהבעלים. כולם
מרגישים את הפחד באוויר
אלו ימים שבהם עדיין אין מחשבים ביתיים, אין טלפונים ניידים, והתקשורת מוגבלת בהשוואה לימים
הנוכחים. ידיעות לא מגיעות מהקווים, ניזונים מהידיעות המשודרות מגלי הרדיו. אף אחד עדיין אפילו
לא משער את גודל האסון.
מתחילות להגיע ידיעות על ההרוגים והפצועים הרבים. מוטי רוזן בן נהרג ברמה, גם ראובן בריינברג,
גם ראובן שטיין נפלו חלל. עלי קמחי נעדר, דודי קופרמן גם כן נעדר. תדהמה אוחזת בכולם. כיצד
תפסו את המדינה לא מוכנה? כיצד צבאות ערב הצליחו להפתיע ביום הכי מקודש. כיצד הדרג המדיני
נתן לדבר להגיע לידי כך?

ביום חג מיוחד המסמל את הכוח האדיר בעולם- אהבה (ט"ו באב), ברצוני לשוחח על האפשרות להעניק אחד לשני יחס אחר, פחות שיפוטי ומוערך יותר. לייצר שיח מעל היבטים המחלקים אותנו, כך שאני בצד אחד לעומתך. ליצור מה שנקרא תקשורת חיובית, מקרבת ובונה.

תקשורת חיובית אינה דרך לומר לנו לחלוק רק באמירות חיוביות אחד לשני, לדוגמה אם נחלוק בבעיה שמציקה לנו ולא נאשים את האחר בחלקו שבה, נקצר את המרחק בשיחה בינינו ונקדם הבנה שאנו מעוניינים בפתרון ושיתוף פעולה.

תקשורת היא שיתוף מידע בין איש לרעהו או לקבוצה, ישנן דרכים שונות ורבות לתקשורת בין אנשים וכל אחת מהן מהווה חלק חשוב באופן בו נתפסים ומועברים מילים ותחושות. בכל סביבה שאנו חולקים ישנה אווירה שונה, לעתים חיובית יותר או פחות בהתאם לתקשורת האישית. תקשורת חיובית הכרחית לבניית קשרים בין אנשים, במערכת זוגית או משפחתית, ביצירת והעברת רעיונות משותפים, במסגרת עבודה בעת האצלת סמכויות או ניהול קבוצה מסוימת של אנשים.

חינוך לצורת תקשורת חיובית עתידה לשפר היבטים שונים בחיינו באופן תעסוקתי ואישי, הדבר דורש תרגול ומיומנויות חשיבה אחרות מאלו שספגנו ברשתות החברתיות, או במסגרת בית ספרית בה חונכנו לתקשורת תחרותית ושיח ביקורתי על פני שיח מקדם.

ישנן מספר צורות תקשורת בהן אנחנו משתמשים באופן קבוע, ביניהם תקשורת מילולית, בלתי מילולית, ויזואלית ובכתב. תקשורת מילולית כהגדרתה היא כזו שמשתמשים בה על מנת להעביר מידע דרך שפה משותפת או שפת הסימנים לצורך העניין. כשאנו רוצים להעביר מסר חשוב הלאה כדאי שנעשה זאת תוך שימוש בקול בטוח וחזק דיו למשמע. כמו כן כדאי שנשתמש במה שנקרא האזנה אקטיבית ונשתף באיזו שאלה על מנת להתקרב בתחושותינו אחד לשני. 

תקשורת בלתי מילולית היא שפת הגוף שלנו למעשה, הבעות הפנים וג'סטות שונות בהן אנו משתמשים כאשר אנו משוחחים עם מישהו אחר. אנו יכולים לחייך כשמישהו זורק רעיון בשיחה או להשתמש בשפת גוף "סגורה" מה שיעיד על עצבנות או חרדה. לרוב נשתמש בתקשורת בלתי מילולית כשננסה להבין את תחושותיו ורגשותיו של מישהו אחר, פשוט מפני שרגשותינו יכולים להפוך למחזה גופני כזה החושף את הלך הרוח הפנימי.

מכל הדרכים בהן ניתן לחגוג זוגיות טובה, אני מאמינה כי אם נשכיל לפתוח ליבנו ואת שפת גופינו נוכל להעביר את תחושותינו לבן זוגנו, לילדינו, למעסיקנו, להורינו ולנו עצמנו גם. זוהי מתנה להבין מהיכן אנו חושבים, מרגישים ומדברים, ובכך לקצר את המרחק בין אחד לשני. 

חג מעורר מחשבות ללא ספק,חג האהבה. ובכלל מהי אהבה? ואם השגנו כבר כזו מה זה אומר שהיא שלנו לעד? או שהיא מגיעה כמתנה עם תאריך תפוגה בגב האריזה? אהבה היא תלויה בדבר או לא, כי אם תלויה בדבר אז זאת אולי כבר לא אהבה? אולי יש כמה סוגי אהבה, אהבת אם לבנה לא דומה לאהבת אישה לבעלה או אהבה לאוכל או לזוג נעלים חלומיות ומושלמות.

האהבה הראשונה שלנו, איזו תמימות ובטן מתהפכת לילות בלי שינה ולו רק מהמחשבה הכי קטנה, אבל מעבר להורמונים ישנה אהבה, משהו פנימי שמגיע מהלב לא מהשכל והמחשבה אלה הרגשה שמרחיבה את הלב, הרגשה שמאפשרת למשהו נוסף להיכנס לך ללב. החלום להכיר את האחד, האביר על הסוס הלבן, החצי השני שלך, נשמתך התאומה. אז מתחתנים ובשנה הראשונה הכל אבק כוכבים ממש האהבה פורחת באוויר… הלוווו להתעורר זה מה שקורה כשבאו הילדים! אז כשאת לא ישנה חודשים ושנים גם עלית כמה קילוגרמים טובים, את היום רודפת אחר הזאטוטים בנעלי אצבע לבושה סמרטוטים והאביר שלך נעלם לו מזמן עם חבריו האומללים האחרים. השיחות בינינו רק על בקבוקים ומגבונים ואיפה הרומנטיקה בין כל הטיטולים? לאן נעלמה האהבה?

אבל אז דווקא אז במקום הכי לא צפוי לכאורה מתחילה להתפתח בנו הבנה, שרק כשאנו דואגים לאחרים ומוכנים לתת מעצמנו ללא הסברים מתחילים להפנים שאהבה לא מגיעה מהציפייה אליה אלה בונים אותה לבנה על לבנה. כל לבנה מחזקת את הקשר בינינו ההורים. במשפחה ההורים שבונים את הקן לגוזלים עושים מאמצים לבנות הכל לפי החוקים, חוקים שלמדנו מהדורות הקודמים מחברים ובעיקר מתוך הלב המשותף בשביל הצאצאים. כל זמן שאנו מרגישים שיתוף והערכה גם האהבה הולכת וגדלה אך אם חלילה אנו רואים ובעיקר מרגישים, שמשהו השתבש ורק צד אחד הוא הסוחב, מיד נופלת החומה ואיתה מתה גם האהבה. מכאן לא ברור בכלל האם יש בכלל כזו חיה ששמה היא אהבה או שמא היא קיימת רק כאשר מוסיפים עוד ועוד ללא הפסקה.

אין ספק שאהבה היא חיית מחמד מפונקת וחמקמקה שאם נשכח ממנה ולו לרגע ולא נטפח אותה באורח קבע היא תברח ללא רחם גם אם אחר כך תבכה ותתחנן.

כילדה, בבית הוריי לא היה כלל אזכור לתשעה באב. מעבר לחופשה הגדולה שנמשכה לה בחודש זה והשהייה המרובה מחוץ לבית בעת החופשה כלום לא היה שונה בחוויה האישית שלי ביום זה ובחודש זה. אבי שאיבד חלק גדול ממשפחתו בשואה, איבד את אלוהיו בשואה והתכחש לכל סממן יהודי, זאת למרות שגדל בבית דתי. מעניין אם משפחתו בפולין אזכרה את היום הזה.

אמי שנולדה והוברחה ע"י דודתה ארצה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, גם לא ייחסה חשיבות ליום תשעה באב. נדמה לי שגם משפחתה בגרמניה וגם משפחת דודתה בארץ, שהייתה חילונית לחלוטין, לא נהגו את מנהגי היום הזה, למעט הימנעות מאכילת בשר ואכילת מאכלים חלביים. 

כשגדלתי נחשפתי דרך חברות מעדות אחרות למנהגים הנהוגים בבתיהם ביום תשעה באב. אני זוכרת שהיו חברות שממש פחדו עליי ועל חברתי הטובה יהודית, שהוריה אף הם היו ניצולי שואה, כשהלכנו לים. הן ניסו להניע אותנו מכך. אנחנו אפילו לא הבנו את החרדה שלהן למה שעלול לקרות לנו. בחוויה שלי דאז הרגשתי שהן בטוחות שהן נפרדות מאתנו לתמיד. אותן חברות גם לא נהגו ללבוש בגד חדש בכל תשעת הימים מא' באב עד תשעה באב, אביהן נהג ללכת לבית הכנסת ולהתפלל ביום זה תפילות ארוכות יותר ומיוחדות.

כשבגרתי שמתי לב שבימים אלה של חודש אב הים כאילו מעלה גליו ברוגז, משהו לא שלו התחולל בים. יש שיגידו שזו תופעה טבעית למזג אוויר שהוא החם ביותר בשנה. אותי זה סיקרן והתחלתי לחקור את הימים הללו של תחילת חודש אב . אז התוודעתי לסיפורי חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני בט' באב. היסטוריה אף פעם לא עניינה אותי כך ששמות העמים, שמות הכובשים, התאריכים בלוח השנה הכללי, לא חדרו למוח שלי. מה שכן חדר עמוק זה תיאורי ההרס, החורבן, ההגליה של אנשים מארצם, המצוקה של הגולים ויותר מכל השפיע עלי הפסוק: "על נהרות בבל שם ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון" שלקוח מספר תהלים מחזון דוד המלך על שיתרחש בעתיד. סביב הפסוק הזה  הצטיירה לי תמונה שיותר מכל צלקה בי את צער הגלות ואת חשיבות השיבה ארצה. התחושה הזו שאסור שיהיה חורבן נוסף, שאסור שהעם יוגלה שוב מהארץ, שאסור שתהיה שואה נוספת ליווה אותי לאורך כל חיי והוביל אותי בבגרותי למקומות עמוקים יותר של הבנת המושג בית המקדש, חורבן, שיבה ועוד.