שנות האלפיים ואני שואלת את עצמי לאן אנחנו הולכים כאנושות אחת גלובלית? על פניו השפע חוגג, או לפחות חגג עד שקורונה הגיעה וטרפה את כל הקלפים. טיסות ללא גבול, טלפונים חדשניים בכל בית ובית, מותגים חוגגים על כל אדם שמחשיב את עצמו לאחד מכולם. כולם במסכים, כולם מדברים על תוכנית הריאליטי הכי חמה, שרים את אותם שירים המתפרסמים להם, בנות מצטלמות ורוקדות מול המצלמה ונראות מאושרות ושמחות כאילו כבשו ברגע זה עוד פסגת הר חדשה.
ואני, אחת מאותן אנשים, צורכת כמו כולם, עם הטלפון הנייד ועגלת הסופר המפוצצת ללא שום הצדקה. מתבוננת בעצמי ומתבוננת בסובבים אותי ובמיוחד בבנותיי ולא רואה את השמחה הטהורה, לא רואה תקווה ולא רואה תכלית אמיתית לחיים, במיוחד בדור הצעיר. מסתגרים בחדרים, מבלים שעות לבד, וגם כשהחברים כבר מגיעים את מרבית הזמן מבלים, איך לא, בנייד.
כל הרשתות החברתיות הללו דאגו לחבר אותנו ולתקשר אותנו טוב טוב עם כל העולם. כך לפחות נראה. בנינו לעצמנו מן עולם חברתי וירטואלי שהוא למעשה שקרי לחלוטין. הבדידות שאנו חווים רק מתעצמת ואנשים מרגישים מאד בנוח עם מי ומה שהם כשלא באמת חשופים.
מחקרים מראים שהקשרים הוירטואליים הללו פחות איכותיים, פחות מחייבים והרבה פחות עמוקים. למעשה, נראה שלעולם לא חיינו כל כך לבד. אנחנו יצורים חברתיים. יש בנו צורך להיות חלק מהחברה. כמעט כולנו מתחברים לרשתות החברתיות מתוך רצון להשתייך לכלל. חושבים שצורת תקשורת זו תסייע ליצור קשרים חברתיים משמעותיים ועמוקים. זו אשליה. חושבים שאנחנו חלק מקבוצה, אהובים אך למעשה כל אחד מול המסך לבדו! התמכרות לעולם וירטואלי עכור ביותר!
אם לא נייצר חברה אחרת, חברה שדואגת באמת לכלל האנושות, לתקשורת מסוג אחר לגמרי, תקשורת אמיתית, שבנויה על ערכים של ערבות ודאגה הדדית, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בנקודת על חזור, עם דור צעיר שיגדל להיות דיכאוני וחסר תכלית.
חייבים ליצור להם תשתית אחרת, שאף לא אחד ירגיש את עצמו לבד! קיראו את מיכאל לייטמן http://laitman.net/