Pnina

מאז ומתמיד הייתי ביחסים עם בוראי, מערכת יחסים שהתפתחה מהכחשה מוחלטת בדבר קיומו עד להמצאות עמו בכל רגע ורגע. במהלך השנים עברתי לפחות 50 גוונים בקשרים שלי עם אלוהים, ובכל שנה ביום הכיפורים הרגשתי את גוון הקשר בצורה החזקה והברורה ביותר.

גדלתי בידיעה שליהודים אין אלוהים, כי אם הוא היה קיים לא הייתה מתרחשת השואה. בהיותי בסביבות גיל חמש, ביום הכיפורים כשחזרתי הביתה מטיול קצר באופניים סביב השכונה עם אבי, בדקתי לראשונה אם הוא קיים. שחרצתי לעברו לשון, הוא לא הגיב על כך, קיללתי אותו בקללה הכי נוראית שהכרתי אז – "מטומטם". גם לכך לא הייתה תגובה. זו הייתה בשבילי הוכחה שאלוהים אכן לא קיים. לא עבר זמן רב וקרה משהו נפלא ואז תמהתי איך יתכן שזכיתי להטבה אחרי שחרצתי לשון וגם קיללתי בקללה איומה. רק כשבגרתי הבנתי שכילדה כן חשבתי שהוא קיים. אחרת, איך חשבתי על מתנה ממנו אלי?

בתקופת בית הספר היסודי, בלימודי התורה גיליתי אלוהים רע, כזה מעניש, כזה המעמיד במבחן, כזה קנאי והתחלתי לפתח כלפיו פחד. לא כזה שהולך איתי ביום יום. כזה שמידי פעם צץ, אך ביום הכיפורים מתחזק ולא מרפה.

בתקופת התיכון הוא דווקא התחבב עלי. ההרגשה שאני שייכת לעם נבחר, שבנו הוא בחר לעם סגולה, ממלכת כהנים דווקא מצאה חן בעיניי. תפסתי אותו כאב שיש לו ילדים רבים ואותנו, את היהודים, הוא אוהב מכולם, וכך גם חזר להתחבב עליי יום הכיפורים.

בגיל צבא התחלתי להתכחש לו מחדש. נוצר במוחי כזה קשר של דתיים = דת = אלוהים וממש לא אהבתי את הכפייה הדתית. שנים רבות בכל שיח שנוצר הדגשתי ביהירות שאין אלוהים והכל בעולם הוא מקריות. כשתינוקי שכב בבית חולים והרופא אמר לי: "עכשיו תתפללי לאלוהים ולרופאים" אני השבתי לו בכעס: "רק לרופאים" איך שהמשפט יצא מפי הייתה בי חרטה. אם הייתי יכולה הייתי נותנת כל מה שאפשר להשיב את המשפט. כשהילד נפטר התהלכתי באשמה על יהירותי וטיפשותי כאחת וזה היה טריגר לחדש את קשריי עם אלוהיי.

עברו שנים והצטרפתי לסביבה שהחשבתי אותה לרוחנית. התחלתי תהליך של השלמה עם אלוהים, והיה זה יום הכיפורים בו סלחתי לו על העבר. רציתי להאמין בו, לאהוב אותו, ביקשתי ממנו שוב ושוב דברים בשביל אחרים, משום מה אף פעם לא בשביל עצמי.

ואז גיליתי את חכמת הקבלה ויחד עם חבריי התחלתי לבנות אותו בקרבי. ומאז הוא נוכח כחוק טבע מופלא המנהל פה את כל מה שקיים בצורה הכי טובה שאפשר, ואני כאחת מברואיו צריכה להכיר בגדלותו ועם חבריי להשתוות אליו. מאז הוא נוכח בכל רגע בחיי ולא רק ביום הכיפורים.

ביום הכיפורים כשהייתי קטנה, יום בו אין טלוויזיה ודי משעמם, ישבתי על המיטה בחדרי וקראתי סיפור על ילדה שבתוך ליבה היה אור. הלב שלה היה מלא קסם וכל פלאי העולם התחבאו בתוכו. אני זוכרת שקראתי את הסיפור ורעדתי כולי כי הרגשתי שבלב שלי גם יש משהו. משהו שרוצה יופי וטוהר והוא כואב כל כך. ממש כאב פיזי שהיה מקפל אותי לחצי והייתי עוצמת עיניים ומנסה לברוח, מנסה לחלום. 

אגלה לכם סוד – אני חושבת שבתוך אנשים יש פיסה של אלוהים. אני לא יודעת מי זה אלוהים ומה הוא בדיוק אבל בתוך תוכי יש קריאה בילט-אין למשהו גבוה וטהור. לפעמים היא מנמנמת ולפעמים היא פועמת בתוכי, בוערת כמו אש. לא נותנת לי לישון ולא נותנת לי לחיות בשקט, להיסחף כמו כולם, בזרמי החיים.

שמתי לב עם השנים שהיא כבר לא בוערת בפליאה ובציפייה כמו פעם, אלא לפעמים  מבזיקה בכאב וחוזרת למחבואה בתוך הלב שהתכסה בכל כך הרבה שכבות, מובסת ועצובה. לעתים אני תוהה – מה היא רוצה, הפלא בתוך הלב שלי? למה בכלל את איתי אם החיים נראים כאלה. אם אין שום סיכוי למשהו גדול או אפילו לאושר בינוני. 

עברו הרבה שנים מאז אותו יום הכיפורים שהייתי ילדה, אך דווקא ביום הכיפורים האחרון, יום בו יש יותר זמן לחשוב, נזכרתי בו בזמן ששקעתי בכורסא במחשבות, כאלו שהשאירו בי תחושה כל כך חזקה עד שמיד בצאת יום הכיפורים רצתי למחשב והעליתי אותן על כתב, זאת עוד אפילו לפני ששברתי את הצום עם כוס תה ופרוסת עוגה כהרגלי לפני ארוחת סוף הצום.

בתוך האנשים יש פיסה שהיא לא מכאן. לא מהבלגן, מהשגרה, הבירוקרטיה, הסידורים האינסופיים. נקודה קטנה של אור שמחזיקה אותנו בחיים. אני חושבת היא רוצה לאהוב ולהיות חופשית. פעם חשבתי שחופש משמעו לעשות כל מה שאני רוצה ושלאהוב זה מחוות גדולות או שכרון חושים. היום אני כבר לא כל כך בטוחה. נהנתנות מצידי רק מגבירה את הדיסוננס הפנימי. ואהבה? הלוואי. בעיקר הורמונים חולפים. 

אני חושבת שהנקודה הקטנה רוצה קשר אמיתי עם אנשים אחרים. היא רוצה חופש מהאגו שבו היא טובעת. ממשחקי הכבוד, השליטה והמאבקים האינסופיים. האלוהים שבי רוצה שאני אהיה אדם!! שאהיה אנושית ולא רק בעל חיים ששורד בג'ונגל. 

האמת היא, שהעולם לא היה יפה יותר בעבר, אלא אני זו שהייתי שונה, טהורה בלב. היום הלב שלי מצולק ועייף אבל לפעמים נדמה לי שדווקא בגלל זה, נקודת האור שבתוכו ממשהו מריר-מתוק הפכה לקרן לייזר ממוקדת וחדה! לפעמים אני מרגישה מה היא אומרת, את קריאתה – "לב טהור ברא לי ה' ורוח נכון חדש בקרבי".

ודווקא היום, ביום הכיפורים, אני רוצה להצטרף לתפילתה – תציל אותנו מעצמנו. תאיר את לבבנו ולמד אותנו לאהוב. האלוהים שבי מבקש שאהיה טובה אל אנשים אחרים, אל כל הבריאה ואני מסכימה. זוהי תוכנית יפה אלוהים יקר, בבקשה תעזור לנו לממש אותה בשמחה ובאהבה. אני חושבת, שמה שהיא רוצה, הפיסה שלי,  הוא להתאחד עם הפיסה שבלב של כל אחד ואחת מכם. תצטרפו אליי לבקשה?

ביום חג מיוחד המסמל את הכוח האדיר בעולם- אהבה (ט"ו באב), ברצוני לשוחח על האפשרות להעניק אחד לשני יחס אחר, פחות שיפוטי ומוערך יותר. לייצר שיח מעל היבטים המחלקים אותנו, כך שאני בצד אחד לעומתך. ליצור מה שנקרא תקשורת חיובית, מקרבת ובונה.

תקשורת חיובית אינה דרך לומר לנו לחלוק רק באמירות חיוביות אחד לשני, לדוגמה אם נחלוק בבעיה שמציקה לנו ולא נאשים את האחר בחלקו שבה, נקצר את המרחק בשיחה בינינו ונקדם הבנה שאנו מעוניינים בפתרון ושיתוף פעולה.

תקשורת היא שיתוף מידע בין איש לרעהו או לקבוצה, ישנן דרכים שונות ורבות לתקשורת בין אנשים וכל אחת מהן מהווה חלק חשוב באופן בו נתפסים ומועברים מילים ותחושות. בכל סביבה שאנו חולקים ישנה אווירה שונה, לעתים חיובית יותר או פחות בהתאם לתקשורת האישית. תקשורת חיובית הכרחית לבניית קשרים בין אנשים, במערכת זוגית או משפחתית, ביצירת והעברת רעיונות משותפים, במסגרת עבודה בעת האצלת סמכויות או ניהול קבוצה מסוימת של אנשים.

חינוך לצורת תקשורת חיובית עתידה לשפר היבטים שונים בחיינו באופן תעסוקתי ואישי, הדבר דורש תרגול ומיומנויות חשיבה אחרות מאלו שספגנו ברשתות החברתיות, או במסגרת בית ספרית בה חונכנו לתקשורת תחרותית ושיח ביקורתי על פני שיח מקדם.

ישנן מספר צורות תקשורת בהן אנחנו משתמשים באופן קבוע, ביניהם תקשורת מילולית, בלתי מילולית, ויזואלית ובכתב. תקשורת מילולית כהגדרתה היא כזו שמשתמשים בה על מנת להעביר מידע דרך שפה משותפת או שפת הסימנים לצורך העניין. כשאנו רוצים להעביר מסר חשוב הלאה כדאי שנעשה זאת תוך שימוש בקול בטוח וחזק דיו למשמע. כמו כן כדאי שנשתמש במה שנקרא האזנה אקטיבית ונשתף באיזו שאלה על מנת להתקרב בתחושותינו אחד לשני. 

תקשורת בלתי מילולית היא שפת הגוף שלנו למעשה, הבעות הפנים וג'סטות שונות בהן אנו משתמשים כאשר אנו משוחחים עם מישהו אחר. אנו יכולים לחייך כשמישהו זורק רעיון בשיחה או להשתמש בשפת גוף "סגורה" מה שיעיד על עצבנות או חרדה. לרוב נשתמש בתקשורת בלתי מילולית כשננסה להבין את תחושותיו ורגשותיו של מישהו אחר, פשוט מפני שרגשותינו יכולים להפוך למחזה גופני כזה החושף את הלך הרוח הפנימי.

מכל הדרכים בהן ניתן לחגוג זוגיות טובה, אני מאמינה כי אם נשכיל לפתוח ליבנו ואת שפת גופינו נוכל להעביר את תחושותינו לבן זוגנו, לילדינו, למעסיקנו, להורינו ולנו עצמנו גם. זוהי מתנה להבין מהיכן אנו חושבים, מרגישים ומדברים, ובכך לקצר את המרחק בין אחד לשני. 

חג מעורר מחשבות ללא ספק,חג האהבה. ובכלל מהי אהבה? ואם השגנו כבר כזו מה זה אומר שהיא שלנו לעד? או שהיא מגיעה כמתנה עם תאריך תפוגה בגב האריזה? אהבה היא תלויה בדבר או לא, כי אם תלויה בדבר אז זאת אולי כבר לא אהבה? אולי יש כמה סוגי אהבה, אהבת אם לבנה לא דומה לאהבת אישה לבעלה או אהבה לאוכל או לזוג נעלים חלומיות ומושלמות.

האהבה הראשונה שלנו, איזו תמימות ובטן מתהפכת לילות בלי שינה ולו רק מהמחשבה הכי קטנה, אבל מעבר להורמונים ישנה אהבה, משהו פנימי שמגיע מהלב לא מהשכל והמחשבה אלה הרגשה שמרחיבה את הלב, הרגשה שמאפשרת למשהו נוסף להיכנס לך ללב. החלום להכיר את האחד, האביר על הסוס הלבן, החצי השני שלך, נשמתך התאומה. אז מתחתנים ובשנה הראשונה הכל אבק כוכבים ממש האהבה פורחת באוויר… הלוווו להתעורר זה מה שקורה כשבאו הילדים! אז כשאת לא ישנה חודשים ושנים גם עלית כמה קילוגרמים טובים, את היום רודפת אחר הזאטוטים בנעלי אצבע לבושה סמרטוטים והאביר שלך נעלם לו מזמן עם חבריו האומללים האחרים. השיחות בינינו רק על בקבוקים ומגבונים ואיפה הרומנטיקה בין כל הטיטולים? לאן נעלמה האהבה?

אבל אז דווקא אז במקום הכי לא צפוי לכאורה מתחילה להתפתח בנו הבנה, שרק כשאנו דואגים לאחרים ומוכנים לתת מעצמנו ללא הסברים מתחילים להפנים שאהבה לא מגיעה מהציפייה אליה אלה בונים אותה לבנה על לבנה. כל לבנה מחזקת את הקשר בינינו ההורים. במשפחה ההורים שבונים את הקן לגוזלים עושים מאמצים לבנות הכל לפי החוקים, חוקים שלמדנו מהדורות הקודמים מחברים ובעיקר מתוך הלב המשותף בשביל הצאצאים. כל זמן שאנו מרגישים שיתוף והערכה גם האהבה הולכת וגדלה אך אם חלילה אנו רואים ובעיקר מרגישים, שמשהו השתבש ורק צד אחד הוא הסוחב, מיד נופלת החומה ואיתה מתה גם האהבה. מכאן לא ברור בכלל האם יש בכלל כזו חיה ששמה היא אהבה או שמא היא קיימת רק כאשר מוסיפים עוד ועוד ללא הפסקה.

אין ספק שאהבה היא חיית מחמד מפונקת וחמקמקה שאם נשכח ממנה ולו לרגע ולא נטפח אותה באורח קבע היא תברח ללא רחם גם אם אחר כך תבכה ותתחנן.

כילדה, בבית הוריי לא היה כלל אזכור לתשעה באב. מעבר לחופשה הגדולה שנמשכה לה בחודש זה והשהייה המרובה מחוץ לבית בעת החופשה כלום לא היה שונה בחוויה האישית שלי ביום זה ובחודש זה. אבי שאיבד חלק גדול ממשפחתו בשואה, איבד את אלוהיו בשואה והתכחש לכל סממן יהודי, זאת למרות שגדל בבית דתי. מעניין אם משפחתו בפולין אזכרה את היום הזה.

אמי שנולדה והוברחה ע"י דודתה ארצה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, גם לא ייחסה חשיבות ליום תשעה באב. נדמה לי שגם משפחתה בגרמניה וגם משפחת דודתה בארץ, שהייתה חילונית לחלוטין, לא נהגו את מנהגי היום הזה, למעט הימנעות מאכילת בשר ואכילת מאכלים חלביים. 

כשגדלתי נחשפתי דרך חברות מעדות אחרות למנהגים הנהוגים בבתיהם ביום תשעה באב. אני זוכרת שהיו חברות שממש פחדו עליי ועל חברתי הטובה יהודית, שהוריה אף הם היו ניצולי שואה, כשהלכנו לים. הן ניסו להניע אותנו מכך. אנחנו אפילו לא הבנו את החרדה שלהן למה שעלול לקרות לנו. בחוויה שלי דאז הרגשתי שהן בטוחות שהן נפרדות מאתנו לתמיד. אותן חברות גם לא נהגו ללבוש בגד חדש בכל תשעת הימים מא' באב עד תשעה באב, אביהן נהג ללכת לבית הכנסת ולהתפלל ביום זה תפילות ארוכות יותר ומיוחדות.

כשבגרתי שמתי לב שבימים אלה של חודש אב הים כאילו מעלה גליו ברוגז, משהו לא שלו התחולל בים. יש שיגידו שזו תופעה טבעית למזג אוויר שהוא החם ביותר בשנה. אותי זה סיקרן והתחלתי לחקור את הימים הללו של תחילת חודש אב . אז התוודעתי לסיפורי חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני בט' באב. היסטוריה אף פעם לא עניינה אותי כך ששמות העמים, שמות הכובשים, התאריכים בלוח השנה הכללי, לא חדרו למוח שלי. מה שכן חדר עמוק זה תיאורי ההרס, החורבן, ההגליה של אנשים מארצם, המצוקה של הגולים ויותר מכל השפיע עלי הפסוק: "על נהרות בבל שם ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון" שלקוח מספר תהלים מחזון דוד המלך על שיתרחש בעתיד. סביב הפסוק הזה  הצטיירה לי תמונה שיותר מכל צלקה בי את צער הגלות ואת חשיבות השיבה ארצה. התחושה הזו שאסור שיהיה חורבן נוסף, שאסור שהעם יוגלה שוב מהארץ, שאסור שתהיה שואה נוספת ליווה אותי לאורך כל חיי והוביל אותי בבגרותי למקומות עמוקים יותר של הבנת המושג בית המקדש, חורבן, שיבה ועוד.

תשעה באב מהווה אצל כולנו סמל להרס, לחורבן, לאיבוד העצמאות המדינית ולנפילה והכחדה של מה שיש סביבו קונצנזוס לאומי – הסמל היקר עבור העם היהודי המסמל את הקדושה והייחוד שלו, בית המקדש. עברו הרבה שנים מאז, לא בטוח שכולנו בקיאים בהתרחשות ההיסטורית שהביאה לאותה נפילה. עיון בכתביו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של אותה התקופה, שופך אור על הלך הרוח של היישוב היהודי לפני נפילת העיר. מתגלה תמונת מצב קשה ביותר; התרחשו אז קרבות עקובים מדם בירושלים בין המתונים לקיצונים – כשכל מה שהפריד ביניהם היו הבדלי תפיסה לגביי אופן ההתמודדות הנכונה לצורך התנגדות לכיבוש הרומי. שנאת חינם, כבר אמרנו? רק, לא ידענו לאן היא תוביל אותנו אז.

לצערנו, לא צריך להיות חדי עין כדי להבין שהמציאות הנוכחית אותה הבאנו על עצמנו היום כמעט 2000 שנה אחרי אותה תקופה – איננה הרבה יותר טובה. הקיטוב בעם ביחס לנושאים אקטואליים הוא רק כפסע מזה שהיה לפני חורבן הבית. שנאת חינם אוכלת כל חלקה טובה של היחסים בינינו, וקל לחוש בה הודות לאמצעי התקשורת המאפשרים להרגיש מה קורה בכל מקום בכל רגע נתון. אם בעבר מצב השנאה הקיצוני היה בעיקר בירושלים, הריי שהיום הוא בכל הארץ.   

ממה נובע הפילוג הקשה הזה? טבע האדם, גורם לנו להרגיש שמה שאנו מרגישים ודבקים בו ביחס לנושא השנוי במחלוקת – זו האמת היחידה. אנחנו שוללים לכן כל אפשרות, בלי קשר באיזה צד מצידי המתרס אנחנו נמצאים – להיכנס לנעליים של השני, לחוש ולראות כיצד ההוא מרגיש וחושב לגבי אותו נושא.  

מה הסיבה לראיה המגבילה הזו? הנטייה לדבוק בעמדה מסוימת ולשלול את העמדה של האחר נובעת מהצורך של האדם להרגיש טוב עם עצמו, להרגיש שהוא בעל כוחות ושולט במצב – כאשר הסיבות לגביי  הצורך הזה נובעות הרבה פעמים ממניעים פסיכולוגיים אישיים של האדם. כי כאשר האדם שלם עם עצמו רגשית, הוא אינו צריך לשלול מישהו אחר בסביבתו על מנת להרגיש טוב ובעל ערך.

כאשר האדם יצליח להפחית את ההשפעה של הדברים שגרמו לו להרגיש רע עם עצמו כתוצאה מחוויות ילדות הנובעות מהסביבה בה הוא גדל, או שהוא נמצא בהן היום – הוא לא יצטרך עוד להנמיך את הצד השני בעיניו על מנת להרגיש טוב. חברה הדואגת לכל פרטיה להרגיש אהובים ומוערכים, יכולה לתרום להרגשה הזו יותר מכל.