לא נעים להודות אל מול כל הזועקים עקב הכלכלה הקורסת, אל מול החולים המתקשים להתאושש, כל המשפחות שכבר לא מסוגלות להיות יחד באותו בית, אחוזי הגירושין הנוסקים, אחוזי המתאבדים המרקיעים שחקים, הילדים המשועממים בבית כשלצידם הורים שלא יודעים איך להעסיק אותם, בעלי עסקים קטנים וגדולים שפושטים רגל, הקשישים שנשארים לבדם בערב החג כמו גם בכל שאר ימות השנה, אבל אישית הסגר מתאים לי מאוד.
מה לעשות, בטבע שלי אני אישה שאוהבת להיות בבית, עקרת בית, שמחה בכל שנייה לבלות עם הילדים שלי וגם ככה לא חושבת שמערכת החינוך כמו שהיא היום באמת מחנכת או מעניקה ערכים חשובים לחיים. שמחה בכל רגע שהבעל בבית כי הוא העוגן שלי ואהבת חיי ובקושי יוצא לי לראות אותו בשגרה שנדמה לי שהשתנתה לכולנו לנצח. חוץ מזה, לא נאלצת להשתתף באירועי החג המשפחתיים שתמיד מייגעים אותי.
כן, זה נשמע נורא להודות שטוב לי כשלרוב הסובבים אותי רע. אבל לא יכולה לשקר לעצמי, זו האמת. עוד אמת היא, שרוב החיים הרגשתי שונה ומשונה, נמנעת מיציאות מיותרות מהבית, סובלת באירועים חברתיים ומשפחתיים, עקרת בית שכולם היו אומרים לה שהיא פוטנציאל מבוזבז. כאילו שלגדל ילדים בריאים בנפשם הוא משהו פחות ערך יחסית לקריירה מפוארת. עכשיו, הכל מתהפך וכולם נאלצים להתנהג כמו שהתנהגתי כל חיי.
הטבע, בין אם משהו מוצא חן בעינינו ובין אם לאו, אין לכך שום משמעות בעיניו. כוח הטבע, זה שדואג לאיזון שיישמר ללא רגשות ושכל אנושיים, הכוח הזה הביא אותנו למצב שבחגים אנחנו שוב מבודדים זה מזה. נראה שהאיזון שהופר במשך שנים רבות נותן אותותיו ולא מאפשר לנו להמשיך באותו כיוון.
משמעות החגים היא הרי חיבור בינינו, חשבון נפש אמיתי, קרבה לבבית, "ואהבת לרעך", "אוהבי ה' שנאו רע". ומהו אותו רע? ההפך מאהבה, הרצון לשרת אך ורק את הצרכים של עצמי מעל להכל, מעל לכולם, זה השונא האמיתי. בהרגשתי הפכנו ל"אדם לאדם זאב", זו הרוח שנושבת כשאני יוצאת החוצה ובכל מקום כמעט. נדמה שכוח הטבע מראה לנו שאם אנחנו לא מסוגלים להיות ביחד באהבה נאלץ לבלות את החגים בנפרד ולחשוב איך נוכל להתקרב בלבבות שלנו, להתקרב באמת.
הרע האגואיסטי שבי מאוד מרוצה להיות לבד בחגים, רק עם המשפחה הגרעינית. אני מקווה מאוד שבזמן הזה של חשבון נפש אמיתי לקראת השנה החדשה, הדבר היחיד שארצה הוא לאהוב ולהיות אכפתית – אבל לא רק לצרכים של עצמי. מאחלת שכולנו נפתח את הלבבות ונהיה טובים אחד לשני, אכפתיים, לא רק בעתות מצוקה אלא תמיד.