כילדה, בבית הוריי לא היה כלל אזכור לתשעה באב. מעבר לחופשה הגדולה שנמשכה לה בחודש זה והשהייה המרובה מחוץ לבית בעת החופשה כלום לא היה שונה בחוויה האישית שלי ביום זה ובחודש זה. אבי שאיבד חלק גדול ממשפחתו בשואה, איבד את אלוהיו בשואה והתכחש לכל סממן יהודי, זאת למרות שגדל בבית דתי. מעניין אם משפחתו בפולין אזכרה את היום הזה.
אמי שנולדה והוברחה ע"י דודתה ארצה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, גם לא ייחסה חשיבות ליום תשעה באב. נדמה לי שגם משפחתה בגרמניה וגם משפחת דודתה בארץ, שהייתה חילונית לחלוטין, לא נהגו את מנהגי היום הזה, למעט הימנעות מאכילת בשר ואכילת מאכלים חלביים.
כשגדלתי נחשפתי דרך חברות מעדות אחרות למנהגים הנהוגים בבתיהם ביום תשעה באב. אני זוכרת שהיו חברות שממש פחדו עליי ועל חברתי הטובה יהודית, שהוריה אף הם היו ניצולי שואה, כשהלכנו לים. הן ניסו להניע אותנו מכך. אנחנו אפילו לא הבנו את החרדה שלהן למה שעלול לקרות לנו. בחוויה שלי דאז הרגשתי שהן בטוחות שהן נפרדות מאתנו לתמיד. אותן חברות גם לא נהגו ללבוש בגד חדש בכל תשעת הימים מא' באב עד תשעה באב, אביהן נהג ללכת לבית הכנסת ולהתפלל ביום זה תפילות ארוכות יותר ומיוחדות.
כשבגרתי שמתי לב שבימים אלה של חודש אב הים כאילו מעלה גליו ברוגז, משהו לא שלו התחולל בים. יש שיגידו שזו תופעה טבעית למזג אוויר שהוא החם ביותר בשנה. אותי זה סיקרן והתחלתי לחקור את הימים הללו של תחילת חודש אב . אז התוודעתי לסיפורי חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני בט' באב. היסטוריה אף פעם לא עניינה אותי כך ששמות העמים, שמות הכובשים, התאריכים בלוח השנה הכללי, לא חדרו למוח שלי. מה שכן חדר עמוק זה תיאורי ההרס, החורבן, ההגליה של אנשים מארצם, המצוקה של הגולים ויותר מכל השפיע עלי הפסוק: "על נהרות בבל שם ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון" שלקוח מספר תהלים מחזון דוד המלך על שיתרחש בעתיד. סביב הפסוק הזה הצטיירה לי תמונה שיותר מכל צלקה בי את צער הגלות ואת חשיבות השיבה ארצה. התחושה הזו שאסור שיהיה חורבן נוסף, שאסור שהעם יוגלה שוב מהארץ, שאסור שתהיה שואה נוספת ליווה אותי לאורך כל חיי והוביל אותי בבגרותי למקומות עמוקים יותר של הבנת המושג בית המקדש, חורבן, שיבה ועוד.