ההורים שלי לא מבינים אותי. גם המורים אף פעם לא הבינו. אני אדם חרד. שתקן כזה, נראה זועף תמיד, קשוח. זו לא הקשיחות שסוגרת אותי, זו החרדה. אני לא יודע אם אפשר להגדיר את זה כהתקפים, למרות שיש כאלו מדי פעם, אבל התחושה קיימת כל הזמן. פחד מתפרץ כזה, קיומי. לא יכול לסבול לחיות ככה. ההורים חשבו שמדובר בהפרעות קשב וניסו ריטלין. זה היה איום ונורא. הגוף שלי התמוטט מהריטלין, הנוירולוג הסביר שלא כל אחד מתאים לריטלין. ההורים נבהלו והניחו לי לנפשי. לא נלחמו כבר על ציונים ובעצם, על כלום. רק תחיה ואל תהיה עצוב, כועס, מודאג. לא יכול, זה לא בשליטה שלי.
מעט החברים שלי ששרדו את הזעם נשארו איתי קצת מעבר לימי התיכון הממש לא עליזים שעברתי ומשם התפצלנו ליחידות צבאיות שונות. הקשרים הלכו ונותקו וחרדות חדשות, צבאיות, השתלטו על חיי. הפחד ממשפטים על גבי משפטים, הקורים משום סיבה, מערערים את נשמתי. אני לא יכול יותר. רוצה לברוח, רוצה למות. כבר הרבה זמן שאני משתעשע עם המחשבה הזו, של המוות, אבל טוב לי מכדי שאוותר, החיים דבש בסך הכל, רק עם המון עוקץ.
מרגיש צורך לשתף בדבר היחיד שנותן לי שקט נפשי. קוראים לזה מריחואנה, לא רפואית. גיליתי אותה כבר לפני שנים וזה קרש ההצלה שלי. אני לא מעוניין בחומרים הכימיים שמספקת הרפואה הקונבנציונלית, מפחד מהנזק. נשמע מצחיק אבל דווקא המריחואנה פחות מזיקה לדעתם של רבים, ואחרי שקראתי, החכמתי וכפי שהודיתי, גם ניסיתי, זו האלטרנטיבה היחידה עבורי ועבור רבים כמוני. מורה בתיכון תפס אותי פעם והיו צעקות, ומנהל, והורים, ומה לא. הצמידו לי השגחה ואיום על פתיחת תיק. הדבר היחיד שהמקרה לימד אותי, זה להסתתר טוב יותר, כי מי שלא טעם את הטעם המר של חרדה, לא יכול להבין את האיום הממשי שיש בה. החיים האמיתיים מחכים לי באופק, לימודים, עבודה, הישגים, זוגיות. לא יודע איך אצלח את כל זה.