מאמה גואנגה חוגגת

היום הקדוש מכל, שקט ברחובות, בתי הכנסת הומים אדם, מתפללים עטופים בטליתות, צעירים
מתגודדים בקרנות הרחובות. ילדים משחקים תופסת בחצרות בתי הכנסת, מידי פעם נכנסים אל
אבא שבעזרת גברים אל אמא שבעזרת נשים. נשים, גברים וילדים כולם לבושים בלבן, נעלי בד
לרגליהם. לפתע אזעקה מפלחת את הדומיה. מאז שנת 1967 מלחמת ששת הימים אזעקה לא
נשמעה. מאז חלפו 6 שנים אנחנו ביום כיפור שנת 1973, האוזן לא רגילה לשמוע מן כזו אזעקה וגם
על פניו אין שום סיבה. המתפללים סבורים שטעות, מתלחשים, כזו טעות ביום הקדוש – הכיצד? אז
במלחמת ששת הימים המתח היה באוויר וכשפרצה המלחמה האזעקה לא הייתה הפתעה. עתה
התדהמה גדולה.
יום השבתון הקדוש מכל נשבר, מהרדיו והטלוויזיה מתחילות להגיע ידיעות קשות. בצפון כוחות
סוריים עושים את דרכם לרמה, בדרום כוחות מצריים צולחים את התעלה, צופני סיסמאות מושמעים
בזה אחר זה ברדיו, השמועות מתחילות להגיע לבתי הכנסת, המתפללים הצעירים אלה שבמילואים
יוצאים בבהילות לבתים, אחריהן נשותיהן, גם הילדים שבחצרות עוזבים את המשחקים ונצמדים
להוריהם.
אני אז חיילת בסדיר, בן זוגי, שלימים יהיה בעלי, השתחרר לא מכבר מהצבא, עדיין לא הוצב ביחידת
מילואים. אני כבר בדרכי לבסיס והוא בטירוף מחפש היכן עליו להתייצב כדי להצטרף לחבריו שעדיין
בסדיר. 6 חודשים יעברו והוא יהיה עדיין במילואים, גברים רבים אף הם יהיו במילואים. בני הנוער
והנשים יתפסו את משרות הגברים כדי לקיים חיים סדירים.
לכולם ברור שמיד מתייצבים ליחידה, לא מתחמקים, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. המדינה
בצרה כולם נחלצים לעזרה. והבושה היא של מי שלא גויס לצבא. ברור לכולם אין ברירה מדינה אחת
לנו בכל העולם ורק בה מקלט ליהודים. נלחמים על הבית לדורות הבאים.
אוטובוסים מפוזרים בנקודות רבות בערים, המוני אנשי באים ואותם ממלאים. מבית הכנסת רצו
לבתים לקחת מדים ולצאת לעזרת הכוחות שבבסיסים. ברחובות מראות מרגשים פרידות של אבות
לילדים, ילדים הנתלים על צוואר האבות ומתקשים לנתק את חיבוקים, רעיות נפרדות מהבעלים. כולם
מרגישים את הפחד באוויר
אלו ימים שבהם עדיין אין מחשבים ביתיים, אין טלפונים ניידים, והתקשורת מוגבלת בהשוואה לימים
הנוכחים. ידיעות לא מגיעות מהקווים, ניזונים מהידיעות המשודרות מגלי הרדיו. אף אחד עדיין אפילו
לא משער את גודל האסון.
מתחילות להגיע ידיעות על ההרוגים והפצועים הרבים. מוטי רוזן בן נהרג ברמה, גם ראובן בריינברג,
גם ראובן שטיין נפלו חלל. עלי קמחי נעדר, דודי קופרמן גם כן נעדר. תדהמה אוחזת בכולם. כיצד
תפסו את המדינה לא מוכנה? כיצד צבאות ערב הצליחו להפתיע ביום הכי מקודש. כיצד הדרג המדיני
נתן לדבר להגיע לידי כך?

ביום חג מיוחד המסמל את הכוח האדיר בעולם- אהבה (ט"ו באב), ברצוני לשוחח על האפשרות להעניק אחד לשני יחס אחר, פחות שיפוטי ומוערך יותר. לייצר שיח מעל היבטים המחלקים אותנו, כך שאני בצד אחד לעומתך. ליצור מה שנקרא תקשורת חיובית, מקרבת ובונה.

תקשורת חיובית אינה דרך לומר לנו לחלוק רק באמירות חיוביות אחד לשני, לדוגמה אם נחלוק בבעיה שמציקה לנו ולא נאשים את האחר בחלקו שבה, נקצר את המרחק בשיחה בינינו ונקדם הבנה שאנו מעוניינים בפתרון ושיתוף פעולה.

תקשורת היא שיתוף מידע בין איש לרעהו או לקבוצה, ישנן דרכים שונות ורבות לתקשורת בין אנשים וכל אחת מהן מהווה חלק חשוב באופן בו נתפסים ומועברים מילים ותחושות. בכל סביבה שאנו חולקים ישנה אווירה שונה, לעתים חיובית יותר או פחות בהתאם לתקשורת האישית. תקשורת חיובית הכרחית לבניית קשרים בין אנשים, במערכת זוגית או משפחתית, ביצירת והעברת רעיונות משותפים, במסגרת עבודה בעת האצלת סמכויות או ניהול קבוצה מסוימת של אנשים.

חינוך לצורת תקשורת חיובית עתידה לשפר היבטים שונים בחיינו באופן תעסוקתי ואישי, הדבר דורש תרגול ומיומנויות חשיבה אחרות מאלו שספגנו ברשתות החברתיות, או במסגרת בית ספרית בה חונכנו לתקשורת תחרותית ושיח ביקורתי על פני שיח מקדם.

ישנן מספר צורות תקשורת בהן אנחנו משתמשים באופן קבוע, ביניהם תקשורת מילולית, בלתי מילולית, ויזואלית ובכתב. תקשורת מילולית כהגדרתה היא כזו שמשתמשים בה על מנת להעביר מידע דרך שפה משותפת או שפת הסימנים לצורך העניין. כשאנו רוצים להעביר מסר חשוב הלאה כדאי שנעשה זאת תוך שימוש בקול בטוח וחזק דיו למשמע. כמו כן כדאי שנשתמש במה שנקרא האזנה אקטיבית ונשתף באיזו שאלה על מנת להתקרב בתחושותינו אחד לשני. 

תקשורת בלתי מילולית היא שפת הגוף שלנו למעשה, הבעות הפנים וג'סטות שונות בהן אנו משתמשים כאשר אנו משוחחים עם מישהו אחר. אנו יכולים לחייך כשמישהו זורק רעיון בשיחה או להשתמש בשפת גוף "סגורה" מה שיעיד על עצבנות או חרדה. לרוב נשתמש בתקשורת בלתי מילולית כשננסה להבין את תחושותיו ורגשותיו של מישהו אחר, פשוט מפני שרגשותינו יכולים להפוך למחזה גופני כזה החושף את הלך הרוח הפנימי.

מכל הדרכים בהן ניתן לחגוג זוגיות טובה, אני מאמינה כי אם נשכיל לפתוח ליבנו ואת שפת גופינו נוכל להעביר את תחושותינו לבן זוגנו, לילדינו, למעסיקנו, להורינו ולנו עצמנו גם. זוהי מתנה להבין מהיכן אנו חושבים, מרגישים ומדברים, ובכך לקצר את המרחק בין אחד לשני. 

חג מעורר מחשבות ללא ספק,חג האהבה. ובכלל מהי אהבה? ואם השגנו כבר כזו מה זה אומר שהיא שלנו לעד? או שהיא מגיעה כמתנה עם תאריך תפוגה בגב האריזה? אהבה היא תלויה בדבר או לא, כי אם תלויה בדבר אז זאת אולי כבר לא אהבה? אולי יש כמה סוגי אהבה, אהבת אם לבנה לא דומה לאהבת אישה לבעלה או אהבה לאוכל או לזוג נעלים חלומיות ומושלמות.

האהבה הראשונה שלנו, איזו תמימות ובטן מתהפכת לילות בלי שינה ולו רק מהמחשבה הכי קטנה, אבל מעבר להורמונים ישנה אהבה, משהו פנימי שמגיע מהלב לא מהשכל והמחשבה אלה הרגשה שמרחיבה את הלב, הרגשה שמאפשרת למשהו נוסף להיכנס לך ללב. החלום להכיר את האחד, האביר על הסוס הלבן, החצי השני שלך, נשמתך התאומה. אז מתחתנים ובשנה הראשונה הכל אבק כוכבים ממש האהבה פורחת באוויר… הלוווו להתעורר זה מה שקורה כשבאו הילדים! אז כשאת לא ישנה חודשים ושנים גם עלית כמה קילוגרמים טובים, את היום רודפת אחר הזאטוטים בנעלי אצבע לבושה סמרטוטים והאביר שלך נעלם לו מזמן עם חבריו האומללים האחרים. השיחות בינינו רק על בקבוקים ומגבונים ואיפה הרומנטיקה בין כל הטיטולים? לאן נעלמה האהבה?

אבל אז דווקא אז במקום הכי לא צפוי לכאורה מתחילה להתפתח בנו הבנה, שרק כשאנו דואגים לאחרים ומוכנים לתת מעצמנו ללא הסברים מתחילים להפנים שאהבה לא מגיעה מהציפייה אליה אלה בונים אותה לבנה על לבנה. כל לבנה מחזקת את הקשר בינינו ההורים. במשפחה ההורים שבונים את הקן לגוזלים עושים מאמצים לבנות הכל לפי החוקים, חוקים שלמדנו מהדורות הקודמים מחברים ובעיקר מתוך הלב המשותף בשביל הצאצאים. כל זמן שאנו מרגישים שיתוף והערכה גם האהבה הולכת וגדלה אך אם חלילה אנו רואים ובעיקר מרגישים, שמשהו השתבש ורק צד אחד הוא הסוחב, מיד נופלת החומה ואיתה מתה גם האהבה. מכאן לא ברור בכלל האם יש בכלל כזו חיה ששמה היא אהבה או שמא היא קיימת רק כאשר מוסיפים עוד ועוד ללא הפסקה.

אין ספק שאהבה היא חיית מחמד מפונקת וחמקמקה שאם נשכח ממנה ולו לרגע ולא נטפח אותה באורח קבע היא תברח ללא רחם גם אם אחר כך תבכה ותתחנן.

כילדה, בבית הוריי לא היה כלל אזכור לתשעה באב. מעבר לחופשה הגדולה שנמשכה לה בחודש זה והשהייה המרובה מחוץ לבית בעת החופשה כלום לא היה שונה בחוויה האישית שלי ביום זה ובחודש זה. אבי שאיבד חלק גדול ממשפחתו בשואה, איבד את אלוהיו בשואה והתכחש לכל סממן יהודי, זאת למרות שגדל בבית דתי. מעניין אם משפחתו בפולין אזכרה את היום הזה.

אמי שנולדה והוברחה ע"י דודתה ארצה מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, גם לא ייחסה חשיבות ליום תשעה באב. נדמה לי שגם משפחתה בגרמניה וגם משפחת דודתה בארץ, שהייתה חילונית לחלוטין, לא נהגו את מנהגי היום הזה, למעט הימנעות מאכילת בשר ואכילת מאכלים חלביים. 

כשגדלתי נחשפתי דרך חברות מעדות אחרות למנהגים הנהוגים בבתיהם ביום תשעה באב. אני זוכרת שהיו חברות שממש פחדו עליי ועל חברתי הטובה יהודית, שהוריה אף הם היו ניצולי שואה, כשהלכנו לים. הן ניסו להניע אותנו מכך. אנחנו אפילו לא הבנו את החרדה שלהן למה שעלול לקרות לנו. בחוויה שלי דאז הרגשתי שהן בטוחות שהן נפרדות מאתנו לתמיד. אותן חברות גם לא נהגו ללבוש בגד חדש בכל תשעת הימים מא' באב עד תשעה באב, אביהן נהג ללכת לבית הכנסת ולהתפלל ביום זה תפילות ארוכות יותר ומיוחדות.

כשבגרתי שמתי לב שבימים אלה של חודש אב הים כאילו מעלה גליו ברוגז, משהו לא שלו התחולל בים. יש שיגידו שזו תופעה טבעית למזג אוויר שהוא החם ביותר בשנה. אותי זה סיקרן והתחלתי לחקור את הימים הללו של תחילת חודש אב . אז התוודעתי לסיפורי חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני בט' באב. היסטוריה אף פעם לא עניינה אותי כך ששמות העמים, שמות הכובשים, התאריכים בלוח השנה הכללי, לא חדרו למוח שלי. מה שכן חדר עמוק זה תיאורי ההרס, החורבן, ההגליה של אנשים מארצם, המצוקה של הגולים ויותר מכל השפיע עלי הפסוק: "על נהרות בבל שם ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון" שלקוח מספר תהלים מחזון דוד המלך על שיתרחש בעתיד. סביב הפסוק הזה  הצטיירה לי תמונה שיותר מכל צלקה בי את צער הגלות ואת חשיבות השיבה ארצה. התחושה הזו שאסור שיהיה חורבן נוסף, שאסור שהעם יוגלה שוב מהארץ, שאסור שתהיה שואה נוספת ליווה אותי לאורך כל חיי והוביל אותי בבגרותי למקומות עמוקים יותר של הבנת המושג בית המקדש, חורבן, שיבה ועוד.

תשעה באב מהווה אצל כולנו סמל להרס, לחורבן, לאיבוד העצמאות המדינית ולנפילה והכחדה של מה שיש סביבו קונצנזוס לאומי – הסמל היקר עבור העם היהודי המסמל את הקדושה והייחוד שלו, בית המקדש. עברו הרבה שנים מאז, לא בטוח שכולנו בקיאים בהתרחשות ההיסטורית שהביאה לאותה נפילה. עיון בכתביו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של אותה התקופה, שופך אור על הלך הרוח של היישוב היהודי לפני נפילת העיר. מתגלה תמונת מצב קשה ביותר; התרחשו אז קרבות עקובים מדם בירושלים בין המתונים לקיצונים – כשכל מה שהפריד ביניהם היו הבדלי תפיסה לגביי אופן ההתמודדות הנכונה לצורך התנגדות לכיבוש הרומי. שנאת חינם, כבר אמרנו? רק, לא ידענו לאן היא תוביל אותנו אז.

לצערנו, לא צריך להיות חדי עין כדי להבין שהמציאות הנוכחית אותה הבאנו על עצמנו היום כמעט 2000 שנה אחרי אותה תקופה – איננה הרבה יותר טובה. הקיטוב בעם ביחס לנושאים אקטואליים הוא רק כפסע מזה שהיה לפני חורבן הבית. שנאת חינם אוכלת כל חלקה טובה של היחסים בינינו, וקל לחוש בה הודות לאמצעי התקשורת המאפשרים להרגיש מה קורה בכל מקום בכל רגע נתון. אם בעבר מצב השנאה הקיצוני היה בעיקר בירושלים, הריי שהיום הוא בכל הארץ.   

ממה נובע הפילוג הקשה הזה? טבע האדם, גורם לנו להרגיש שמה שאנו מרגישים ודבקים בו ביחס לנושא השנוי במחלוקת – זו האמת היחידה. אנחנו שוללים לכן כל אפשרות, בלי קשר באיזה צד מצידי המתרס אנחנו נמצאים – להיכנס לנעליים של השני, לחוש ולראות כיצד ההוא מרגיש וחושב לגבי אותו נושא.  

מה הסיבה לראיה המגבילה הזו? הנטייה לדבוק בעמדה מסוימת ולשלול את העמדה של האחר נובעת מהצורך של האדם להרגיש טוב עם עצמו, להרגיש שהוא בעל כוחות ושולט במצב – כאשר הסיבות לגביי  הצורך הזה נובעות הרבה פעמים ממניעים פסיכולוגיים אישיים של האדם. כי כאשר האדם שלם עם עצמו רגשית, הוא אינו צריך לשלול מישהו אחר בסביבתו על מנת להרגיש טוב ובעל ערך.

כאשר האדם יצליח להפחית את ההשפעה של הדברים שגרמו לו להרגיש רע עם עצמו כתוצאה מחוויות ילדות הנובעות מהסביבה בה הוא גדל, או שהוא נמצא בהן היום – הוא לא יצטרך עוד להנמיך את הצד השני בעיניו על מנת להרגיש טוב. חברה הדואגת לכל פרטיה להרגיש אהובים ומוערכים, יכולה לתרום להרגשה הזו יותר מכל.