צער משמח לבב אנוש

אמרו: "בצער תלדי בנים". התכוונו לומר, כנראה, בכאב. כי אין דבר משמח יותר מלידה. גם הכאב מקבל נופך אחר – מטרתי, משמעותי, סדור. איוושת גדולתו של הטבע ניכרת בו, המיית קולו העמוק של תוף בראשית. קשר עמוק למהות פנימית ולליבו של הנולד נותנים לכאב הפיזי משמעות אחרת. אולם לא רק חשיבות המעמד יש בה כדי לשכך הכאב. 

מבחינה פיזיולוגית קשה לידת נשים כנראה לאחר שהאוסטרלופיתקוס התחיל להלך על שתיים, דבר שחייב הצרת האגן. בנוסף לכך, מוחו של היצור האנושי גדל מאוד, פי שלושה אף משל האוסטרלופיתקוס,  שהיה דומה יותר לקוף מאשר לאדם. בצד הקושי נוצר הצורך בסיוע בלידה. לידה לבד מסוכנת מאוד יחסית ללידה עם מיילדת או אדם אחר שיכול לסייע לראשו הגדול של הוולד לצלוח את תעלת הלידה. כפועל יוצא מכך, האדם הוא היצור החי היחיד הנעזר בשעת הלידה בבני מינו. 

אצל נשים, הצורך בחיפוש אחר סיוע בתהליך הלידה הוא כמעט אינסטינקטיבי. אישה לא תבחר ללדת לבד. הנה כי כן, תהליך הלידה האנושי חייב חיבור, שיתוף פעולה, אולי יותר מכל פעולה משותפת אחרת שידע האדם הקדמון, להוציא, אולי, ציד ממוטות. קיום המין האנושי חייב שיתוף פעולה וכל פרט אנושי שהגיח משחר ההיסטוריה האנושית לאוויר העולם חווה שיתוף פעולה אנושי כלשהו כדי להגיע לעולם הזה, ראשית בין אביו לאמו ואחר כך בין אחרים ונוספים שהגיעו לסייע. כיום בני ברוך סוברים שיש לקחת זאת לרמה חדשה לחלוטין.

מצבי עצב עמוק, שמביא איתו המוות, גם הם קוראים אליהם חיבור ושיתוף. כך, למשל, המנהג של  השבעה. התמיכה בנוכחות פיזית שזוכים לה מי שיקירם הלך לעולמו. גם במצב זה, האינסטינקט הטבעי מבין את הנחיצות בתמיכה, בחום אנושי, בעידוד. למרות שפעמים רבות הסתלקותו של יקיר לב מהעולם אין בה נחמה, הרי שהעצב היה יכול להיות קשה ומשתק הרבה יותר ללא החברותא, ההתכנסות, והשמירה מצד הכלל.

שני המצבים הללו הם "מצבי קצה". מצבים בהם האינסטינקט שלנו מחייב שיתוף פעולה בשאלות של חיים ומוות. אולם מה עם כל רגעי החיים היקרים בין הגיחה לעולם הזה לבין ההסתלקות ממנו? האם גם בהם יוכלו החברותא, שיתוף הפעולה והדאגה ההדדית להפוך צער לשמחה? התשובה נישאת ברוח.